עמוד הבית / החשבון שלי / צור קשר
שלום אורח | התחבר
סיפורים
קטגוריות
החזית המצרית - קרב
החזית המצרית - שבי
החזית הסורית - קרב
החזית הסורית - שבי
עוד סיפורים
דביקות במשימה ובלחימה
שבוי בפקודה - אורי אהרנפלד
סא"ל אבי לניר ז"ל
מוטי אביעם
לחימה עד כלות
הקרב שלא נגמר
בקרב ובשבי
גדוד 106 במלחמת יום כיפור
יזהר חופשי ז"ל
חובש מול קומנדו
השקת הספר בחצי הדרך לקהיר.
אלם קרב
מלחמת יום הכיפורים שלי
טרטור 42
שלמה ליאור
הקרב על החרמון
סיפור מסע - שלמה ליאור
מאיר בן רייטן
זכרונות מלחמת יום כיפור
בקרב על החווה הסינית: הסיפור שלא סופר
מלחמת יום כיפור ואני - מיקי אסולין
יום הכיפורים שלי - אסנת נחשון

יום הכיפורים שלי - אסנת נחשון


מאת: אסנת נחשון
סיפורו של : אסנת נחשון

גירסת הדפסה   |   שלח לחבר

החזית הסורית - קרב |

  אני צמה היום. יום כיפור,לא בא לי לנסוע לתל אביב במיליון טרמפים. גם ככה צריכה לחזור לבסיס ב8.00 בבקר. נו באמת?

התארגנתי לירידה הביתה ובסוף במקום לקחת טרמפ לת"א לקחתי טרמפ לצפת לבית של הורי, כי זה המקום הכי קרוב שממנו אני יכולה לחזור לבסיס.

יום שבת, שקט מוחלט, אין מכוניות וממש כייף. קצת שקט. פתאום רעש מחריד אוזניים. פאנטומים שעלו וירדו במהירות. עדיין לא הבנתי מה קורה.אולי הם בתרגיל? אבל הרעש שלהם התחזק ואני התחלתי לפחד. יו איך בא לי פתאום לשתותמים. אבל אסור. יום כיפור ואסור לא לאכול ולא לשתות.

לפתע צלצול חד בטלפון. מה זה? מי זה? אני לא עונה. יום כיפור. ושוב טלפון שלא מפסיק ואני עונה בצרחה. "אתה לא מתבייש להתקשר, מה קרה מלחמה"? מאחורי הטלפון אבא. "אסנת שובי לבסיס, פרצה מלחמה". הטלפון השתתק. הבטתי על האפרכסת כלא מאמינה. איזו מלחמה? מה הוא מבלבל לי במוח? איזה מין טלפון זה?

לא חשבתי פעמיים התארגנתי בצ'יק וירדתי עם חברתי שגם הייתה צריכה להגיע לבסיס לחפש טרמפים. אף טרמפ לא עצר. לא היו מכוניות בכביש וגם הג'יפים שבד"כ עוצרים לנו, לא עצרו. המשכנו ללכת כברת דרך ארוכה. חברתי שהייתה איתי תפסה טרמפ וכך גם אני. לפני מחנה"פילון" הטרמפ עצר. על הכביש שכבו המון שבויים שאת ראשיהם כיסו ופניהם שקועים בתוך האספלט השחור. מה זה? מה קורה פה? חיילים התרוצצו לכל עבר כברחשים  בימות הקיץ. אני ניסיתי לקחת עוד טרמפ לחטיבה ולא מצאתי . "חיילת תעצרי! שאג לעברי חייל מבולבל. אי אפשר לעלות לבסיס 188,הכול סגור יש מלחמה מבינה? כן מבינה, בטח מבינה.

התחלתי לרוץ כמו משוגעת ולטפס על איזו גבעה חול  מבלי לדעת שבמעלה הגבעה יש בסיס.

שריקה ארוכה ובום טרח - נפילה. קטיושה ליד הראש . זרקתי את עצמי על הרצפה עם הידיים על העורף כי כך עושים החיילים הקרביים . התרוממתי, ניגבתי בשרוול של החולצה את החול מהפנים,כשהקטיושה עברה, המשכתי בריצה.

מצאתי איזה קצין ושאלתי מה לעשות לאן לפנות? מאיזה חטיבה את? 188 אמרתי. שבי פה! תתחילי לגייס מילואימניקים.התיישבתי על ספסל ארוך , כשבידי רשימה של  חיילים מאיזו חטיבה בצפון. הבטן המשיכה לקרקר. הצום עבר מזמן והשעה קרוב ל-9 בערב. יש משהו לשתות פה שאלתי? לא! השיב הקצין. התחילה מלחמה ואנחנו בכלל לא ידענו שתפרוץ מלחמה. קצת מים יש פה? לא!  רגע, אולי אשאל מישהו אם יש לו תה.

בשעה 10 בלילה זכיתי בתה דלוח וממותק שהעביר לי במקצת את הרעב וקרקורי הבטן.

השעה 12 בלילה. חיילים בבגדים אזרחיים עם תרמילים ממשיכים להגיע. אני רעבה פניתי למישהו . אולי יש לך לחם או משהו, אני כבר עומדת להתעלף מרוב רעב.

אין מצטער,ענה החייל. ממשיכה לקבל את המילואימניקים שהתיישבו על ארגזי תחמושת אבל תחמושת לא הגיעה.

בשעה 5 בבקר, השמש החלה להפציע והשמים היו קודרים. עיניי נעצמו , קצת שינה 10 דקות לא יותר. אבל לא! ממשיכים! ברקע צעקות של חיילים, שהיו מבולבלים ולא ידעו בעצמם מתי הם אמורים לעלות לבסיסים שלהם ברמה.

בשעה 7 נפתח חדר האוכל של הבסיס הזה, "פילון". "חיילת לכי תעמדי בתור אולי תצליחי לקבל לחם לחבר'ה פה. חדר האוכל היה בקצה השני של הבסיס והרגשתי שהנה אני עוד מעט נופלת ונרדמת מרוב עייפות ורעב.

לאחר שהגעתי סוף סוף לתורי הצלחתילקחת כמה כיכרות ואיכשהו להחזיק בשתי הידיים. כל זה להמון חיילים.

חלק מהחיילים הצליחו לעלות ולהילחם. השאר נשארו והמשיכו להירקב על ארגזי התחמושת הקשים. כל אחד מצא לו תנוחה משלו. אחד על התרמיל אחד על השני.

ואילו אני החיילת היחידה איפה אשים ראש. הצלחתי למצוא פינה קטנה ולהניח את הראש לזמן קצר. חיכיתי  רק למנות הקרב. תירס או משהו לאכול. יותר מ-48 שעותעברו.

השעות חלפו בעצלתיים. החלטתי לרדת לבסיס למטה לראות מה קורהשם. פשוט הייתי חיילת לעצמי. אף אחד לא חיפש אחריי, לא דיווח ולא ידע מי אני ומה שמי. ירדתי למדור קשר, "אני מחטיבה 188 ואני פה עכשיו ולא יודעת מה לעשות ולמי לפנות? שבי! אמר לי חייל ג'ובניק . הנה שתי מחברות אחת של ההרוגים והשנייהשל הפצועים. כשמגיע דיווח את מסמנת. אוקיי?אוקיי!

חיפשתי ברשימת הרוגים וכבר ראיתי חצי מהחטיבה שלי רשומה בתוכה. הלכתי למחברת של הפצועים וראיתי שהחבר שלי פצוע. צ'יק צ'אק מבלי לדבר השארתי את המחברות ונסעתי בטרמפים לבית חולים זיו בצפת. לא עניין אותי מה יעשו לי אחר כך ואם אעמוד למשפט.

בית חולים: לאן הולכים לאיזו מחלקה. מחלקה אורתופדית נראית לי הכי הגיונית.

בכניסתי  למחלקה לא ראיתי אחיות, אחים או רופאים. כולם הסתובבו בין המיטות וגם שם לאף אחד לא היה אכפת מי נגד מי ולמה. חיפשתי בין החדרים את החבר שלי,דורון. הוא שכב כשמסמר תקוע במרפקו ומחבר את היד למעלה לאיזה מוט. כולו היה מלא רסיסים שחורים בידיו ובפניו. בקושי הכרתי אותו. שמחתי שהוא הכיר אותי ואני אותו. שמחתי שהוא רק פצוע ולא מת. לידו שכב פצוע כולו שרוף ועירום כשתחבושת  מחוררת  על כל גופו. הוא נאנח ונאנק מרוב כאבים. ישבתי ליד החבר שלי שכל כך שמח לבואי.התחלתי להבין שזוהי משימה לזמן דיי ארוך. התחלתי לטפל גם בחבר שלי וגם בשאר הפצועים שהיו בלי ידיים ובלי רגליים, מלאים רסיסים וצועקים מרוב כאבים. הרצפה מלאה בדם. הכול מסריח משתן. בקבוקיי השתן שאותם הבאתי לפצועים לא היו נקיים. הריחות היו בלתי נסבלים: שתן מעורבב עם עפר וקקי.בשר חרוך כמו עוף  צלוי. אלה שקטעו להם איברים, ביקשו ממני לגרד להם את הגדמים. הם לא ידעו שהם קטועים. הם הרגישו שהאברים שלהם שלמים. הרופאים והאחיות היו מותשים מהעבודה הסיזיפית והמעייפת. זריקה לכמה חולים בבת אחת זו משימה. הרופאים, האחיות וכל מי שידע - הזריק. כל דבר שיכולתי לעזור ולעשות עשיתי. כמעט הכול: להחליף תחבושות, לנקות פיפי וקקי, להביא בקבוקיי שתן וסירים אוכל , מצעים ועוד.נשארתי כל יום עד השעה 12:00 בלילה. אחריי שדורון נרדם וכבו האורות, ירדתי  בסמטאות החשוכות כשאני מחזיקה בקירות לא ליפול, לעבר הבית של הוריי בעיר העתיקה. הייתי בת 18 ילדונת מפוחדת. לא היה לי פנס. השכן הבטיח לתת לי. היינו עדיין במלחמה. אני פחדתי. פחדתי כל לילה מחדש שאני אמות , שתיפול עליי פצצה וזהו.

כך כל יום. בדרך לבית החולים בבקר הייתי קונה להם כל מיניי דברים טובים .

כשהייתי מגיעה לבית החולים הייתי מתחילה מיד בעבודה של החלפת תחבושות, סירים ניקוי החולים וכו'.

בגלל שרקדתי בלט וגז הייתי פותחת את הרדיו לאיזה מוסיקה טובה ומתחילה לרקוד להם ג'אז ובלט מסביב למיטות. רק מלראות חיוך על פניהם עשה לי טוב. כך פיזזתי לי בכל המחלקות, מלטפת פה חולה, שם מנשקת ומצחיקה אותם.

זהו! המלחמה עברה. הזיכרונות נשארו .

זו המלחמה שלי.

 


            אסנת נחשון  @ ספטמבר 2013 40 שנה למלחמת יום הכיפורים


הוספת תגובה


שלח
©2010 כיפורים, כל הזכויות שמורות.
פרטים שימסרו דרך האתר ישמשו למטרה לה נמסרו בלבד
העמותה לא תעביר כל נתון בלי אישור