עמוד הבית / החשבון שלי / צור קשר
שלום אורח | התחבר
סיפורים
קטגוריות
החזית המצרית - קרב
החזית המצרית - שבי
החזית הסורית - קרב
החזית הסורית - שבי
עוד סיפורים
דביקות במשימה ובלחימה
שבוי בפקודה - אורי אהרנפלד
סא"ל אבי לניר ז"ל
מוטי אביעם
לחימה עד כלות
הקרב שלא נגמר
בקרב ובשבי
גדוד 106 במלחמת יום כיפור
יזהר חופשי ז"ל
חובש מול קומנדו
השקת הספר בחצי הדרך לקהיר.
אלם קרב
מלחמת יום הכיפורים שלי
טרטור 42
שלמה ליאור
הקרב על החרמון
סיפור מסע - שלמה ליאור
מאיר בן רייטן
זכרונות מלחמת יום כיפור
בקרב על החווה הסינית: הסיפור שלא סופר
מלחמת יום כיפור ואני - מיקי אסולין
יום הכיפורים שלי - אסנת נחשון

מוטי אביעם


מאת: יוגב
סיפורו של : מרדכי (מוטי) אביעם
תפקיד: מט"ק

גירסת הדפסה   |   שלח לחבר

החזית הסורית - קרב | תל סאקי חיל השריון |

    עד סוף יום הלחימה השני הייתה פלוגה ו' כבבואה של חטיבה 188 ושל הצבא הסדיר בכלל. המ"פ אבי רוניס, הסמ"פ תני, מ"מ 3, סמל מחלקה 2, תותחן 2א נהרגו. 14 הלוחמים ששרדו ממחלקות 2 ו 3 היו פצועים ונצורים בתל סאקי. כל שלושת הטנקים של מחלקה 2 נגמרו וכך גם שני טנקים של מחלקה 3, אחרון הטנקים שלהם הצליח לסגת ולחזור אל המלחמה מצדה השני של הרמה. מחלקה אחת שרדה את הלחימה והטנקים שלה שימשו ככלי חילוץ לחיילי החי"ר שנקבצו לתל פארס. בדרך נסיגתם הם נפגעו מאש כוחותינו וספגו נפגעים, אך רובם שרדו והמשיכו בלחימה.
ביום שני בבוקר 8.10.73, אמרה אימי לאבי שיכבד נא וייגש לבית סוקולוב בת"א, מקומו של דובר צה"ל, לשם היה שייך אבא במילואים, יפעיל את קשריו ויבדוק מה קורה ברמת הגולן, למה לא שומעים מאומה מהחזית הצפונית ומה קרה למוטי בחטיבה 188. אבא פגש בחבר שלקח אותו למי מהקצינים שיכול היה לתת תשובה מוסמכת (פחות או יותר, אם בכלל היה מישהו בצה"ל שיכול היה לתת תשובה כזו) ואבא שאל מה קורה עם חטיבה 188. "188? נמחקה מסדר הכוחות של צה"ל !!!" הייתה התשובה. זה היה לאחר שהמח"ט בן-שוהם, הסמח"ט ישראלי וקצין האג"ם נהרגו ליד נפח. מכיוון שאבא לא היה אדם שיכול היה בקלות להביע רגשות, בייחוד מול ילדיו, לא הצלחתי אף פעם לשמוע מה הוא הרגיש בשנייה זו כשמשפט זה נזרק לחללו העשן של החדר בבית סוקולוב, אבל את התשובה הזו הוא לא הביא לאמא, כמובן.
חדר המט"קים של מחלקה 2 פלוגה ו היה בבית סורי, אחד מכמה מבנים שהיוו את מפקדת הפלוגה בג'וחדר. המבנים האחרים היו מטבח, מגורי מפקדה, מגורי צוות וחדר המ"פ – אבי רוניס. מסביב למבנים, שלש סוללות עפר שמאחוריהם ניצבו ארבעת הטנקים – 2 טנק המ"מ של נתי לוי, 2ב של אשר ברינברג והטנק שלי 2א, שעמד מאחורי הסוללה המזרחית. מראש השנה היינו בכוננות גבוהה וישנו בסרבלים ונעליים. מקלחת אפשר היה לעשות בתורנות, אחד בכל פעם. בחדרי, בארון המתכת האפור שלי היה מונח הספר של הסקר הארכיאולוגי של יהודה שומרון וגולן, תמיד קיוויתי שיהיה קצת זמן בקו לצאת ולבקר באתרים אך במעט הזמן שהשגתי עצמי במהלך שהותי בקו הנוכחי הגעתי רק עד חאן אל ג'וחדר, המ"פ לא הרשה להתרחק יותר. בראש השנה היינו בחיפוי על כוחות ההנדסה שנכנסו למקש את "ציר הנפט", כל כך רציתי שיקרה משהו, שנצטרך לפתוח באש... אני שהגעתי לחטיבה 188 כדי להלחם או כפי שקראתי לזה בראיון שבו הודעתי שאיני רוצה ללכת לקצונה "אני רוצה להפסיק לירות על חביות" ולכן ביקשתי להגיע כמט"ק לחטיבה 188, החטיבה היחידה בשריון ש"עשתה משהו" בימים ההם. אבל מאום לא קרה באותו לילה, כמו שלא קרה כלום מאז שהגעתי לחטיבה. כאילו שהבאתי "מזל רע", כמה שבועות לפני הגעתי נערך יום הקרב האחרון עם הסורים. המשכתי לירות על חביות ושלדי רכב עוד פעמים רבות...
דווקא כוננות זו של החגים העלתה בי את האדרנלין, היו אפילו פיסות מידע שהביא הקמ"ן על "ניסיונות מחטף של הסורים, איזה מוצב אחד או משהו כזה, ואז נראה להם". בביקורת החימוש שנערכה לפני החגים הייתה החטיבה והגדוד והפלוגה במצב מצוין. הראיתי לבקר החימוש שבא לבדוק את הטנק שלי שאיני מצליח לעשות תיאום כוונות בצורה מושלמת וכשמסתכלים דרך משקפת תיאום הכוונות מצד אחד שלה, ה"צלב" זז מהמטרה כשמסתכלים מן הצד השני. מסקנתו הייתה "התותח שלך עקום ונצטרך להחליפו". יכול להיות באמת שהחליפו אותו אחרי המלחמה כשחילצו את הטנק שלי משדה המוקשים של מוצב 116.
יום שבת, יום כיפור, קצת לפני 2 בצהריים, שכבתי על המיטה, אולי ישנתי אחרי תורנות לילה כשרעדה האדמה. הקולות היו מוכרים מאימונים אך לא בעוצמה כזו, בתוך חמש שניות מצאתי את עצמי בכסא המפקד, מתחבר למערכת הקשר "נהג תניע" אמרתי לסוויסה", "לעמדות" הודיע נתי בקשר המחלקתי, ריב הוציא את ראשו החוצה מתא הטען-קשר ואת פחימה התותחן הרגשתי יושב במקומו בכסא התותחן. המנוע הרעים בקולו האדיר שמילא אותי תמיד בתחושת עוצמה והטנק יצא ראשון מהמפתח שבין שתי סוללות העפר כשמאחוריו הטנק של נתי המ"מ ואחריו הטנק של אשר. עומד גבוה על כסא המפקד, הרגשתי שרגלי רועדות (התרגשות? פחד?) נפרשו לעיני מרחבי הבזלת של דרום רמת הגולן כשאת חלק מן האופק בצפון סוגר תל פארס, המחזה היה כמעט אפוקלפטי, שדות הבזלת היבשים של אוקטובר צימחו אלפי פטריות אבק, עד קצה האופקים, העשב היבש של שלהי הקיץ בער, הרעם היה אדיר, "כך אם כן מתחיל יום קרב" חשבתי לעצמי, מט"ק צעיר שלא חווה אף יום קרב, צמא ריח אבק שריפה ושבע ירי על חביות. הוותיקים לימדו אותי שכשנעלה לעמדות ונתחיל לצלוף על טנקים סורים ונתחיל להשמידם, ישמעו בקשר הקריאות "עוד בקבוק שמפניה" ועוד ועוד... ואז, אמרו לי יגיחו מטוסי חיל האוויר ויפציצו את העמדות הסוריות וכך נחגוג עוד יום קרב מהולל עוד יום של אופוריה צה"לית. נהמה אדירה נשמעה מעלי, בעודי עומד על כסא המפקד, והטנק דוהר מזרחה על העמדות שלנו, גבוה בצריח ומנסה להבין ולחוש את שדה הפיטריות האפורות הצומחות כל הזמן מסביבי ברעם המלווה באבק ורסיסי בזלת, אני נושא עיני לראות את מטוסי חיל האוויר הטסים לצלוף בסורים ואני רואה מחזה משונה. די נמוך מעלי חולף מטוס משונה, אף פעם לא ראיתי כזה. "הי, זה מופיע בחוברת לזיהוי נשק אויב", גם באופן די משונה יש לו עיגולים צבעוניים מתחת לכנפיים במקום מגן דוד כחול. כשחפצים מאורכים נושרים מכנפיו לעברי אני קורא לריב לצלול פנימה. סגרנו מדפים כשהפצצות מתפוצצות מסביב לטנק אך לא פוגעות בו. עיני נעוצות במשקפת המפקד שלפני, תחתיתה העשויה מראה, משקפת את פרצופי. דרך המשקפיים אני רואה לתדהמתי זוג עיניים פעורות בגודל חריג מן הרגיל, מעולם לא ראיתי דבר דומה לזה. זו הייתה כנראה הפעם היחידה שהרגשתי משהו ביומיים הקרובים, או יותר נכון ידעתי שזהו פחד. מבלי לדעת, מבלי כוונה ביצע המוח שלי לחיצה על כפתור התירגולת, נעשיתי מכונת קרב, המוח עבד במקביל למנוע הטנק, לתמסורת, לצידוד הצריח, לכוונת התותח. "סע לרמפה" אמרתי לסוויסה והטנק דהר בדרך העפר, באבק של טנק 2 אל שתי הרמפות שמצידי "ציר הנפט". עלינו לעמדות ברמפה הצפונית כשנתי ניצב במרכז. "אנחנו בתרגולת יום קרב, אני יורה, 2ב מטווח 2א צופה טילים" אומר נתי ונכנס לעמדת ירי. תוך שניות אשר קורא לי "2א טווח אותי אני מזהה מטרות" "כאן 2א איפה, אני לא רואה כלום" "2א שים לב להיכן אני יורה" אני מנסה לעקוב ולראות היכן נוחת הפגז של אשר ולא מצליח. ואז, דרך עיניות המשקפת אני רואה טנקים רבים הנמצאים בעמדות או עולים לעמדות. זה נראה שמאחורי כל סלע מציץ פתאום קנה. הרבה יותר מאשר העמדות והטנקים המחופרים שהכרנו מסקירת המודיעין. אני רואה רשפים של יציאות ושומע שריקות פגזים מעל ראשי. נתי פוגע בטנק הראשון, פטרית עשן שחור שבליבה עמוד אש ואנו צוהלים " כל הכבוד 2, שמפניה ראשונה למחלקה (גם נתי היה מפקד צעיר בגדוד ולא זכה לחוות יום קרב, רק אשר וכמה מאנשי צוותי הטנקים עוד זכרו את בקבוקי השמפניה מלפני שנה). אמרתי לאשר שזה לא נראה הגיוני שאני אטווח אותו כשיש כל כך הרבה מטרות ולמרות שזו התרגולת החטיבתית, גם אני אפתח באש על מטרות שאני מזהה (אני חושב שפשוט רציתי כבר להשמיד את הטנק הראשון שלי...). כששלום זיהה מטרה הוא ירה. "שכחנו להוריד את כיסוי הקנה" זועק ריב "אני חתום עליו..." הוא ממשיך. מתברר שדווקא חמי, הטען קשר של אשר ירד מהטנק, עלה על הסוללה והוריד את כיסוי הקנה של טנק 2ב, "למה סתם לחטוף משפט אח"כ? התחלנו גם אנחנו לפגוע בטנקים סורים. הארטילריה הסורית שזחלה אחרינו מגיעה אל תוך הרמפות, ומפעילה עלינו לחץ כבד, הפגזים מתפוצצים סביבנו וקרוב מאד. ברעם אדיר אחד של פגז קרוב מתעופפות פלטות הבזוקה של צד אחד שלי. "כאן גפרור 2ב" אני שומע את קולו של שחר, התותחן של אשר בקשר "אשר נפגע אני מפנה אותו לוָרים" (שם הקוד למפקדת הפלוגה בג'וחדר). אני רואה את הטנק של אשר נוסע חזרה מערבה. נשארנו שני טנקים על הרמפה. פגז שנחת קרוב לטנק של נתי קיצץ את האנטנות של טנק המ"מ ועמדנו בעמדות ללא קשר אלחוטי בינינו. מכיוון שעד עכשיו הייתי עסוק בלצוד טנקים סורים בעמדותיהם ובאיתור טילים שנורו עלינו, היו עיני נעוצות דרך המשקפת בשטח הסורי שהכרתי היטב ולא נתתי מבט רחב אל הגזרה כולה. לפתע, כשניתקתי מן המשקפת והסתכלתי אל ציר הנפט שנמשך ככביש ישר עשרות ק"מ לתוך סוריה, ראיתי על הכביש שיירה ארוכה של טנקים וכלי רכב משוריינים סורים. השיירה כיסתה את כל הכביש כמו נחש ארוך שעלה וירד בירידות שבכביש. לתדהמתי לא היה גבול. היה נראה לי שעמדתי המום, מנסה לעכל את שרואות עיני. בראש השיירה נע טנק עם ערכת "נוכרי" (מתקן לפיצוץ מוקשים) וראיתי כיצד הוא מפוצץ את המוקשים שהניחו חיילי ההנדסה רק מספר ימים קודם לכן. בעודי מביט בתדהמה, הפיל הטנק את שערי גדר המערכת. מספר מטרים, ממערב לגדר המערכת, הייתה תעלת הנ"ט שהיא תעלה עמוקה ורחבה שבצידה המערבי (הפונה לעברי) סוללת עפר גבוהה. תפקיד התעלה לבלום את הטנקים והיא מגיעה לשני צידי כביש המערכת. כשהגיע הטנק הראשון אל בין תעלות הנ"ט פגע התותחן שלי ישירות בטנק זה. הצוות קפץ ממנו, ואני פוקד "צוות מקלע אש", המקלע המקביל ואני במקלע המפקד פותחים בירי צפוף אל צוות הטנק הסורי הנמלטים אל תעלת הנ"ט. כמו באימונים, אבל הפעם לא אל מטרות קרטון, מבלי יכולת לחשוב על מדוע ולמה אנחנו יורים בהם כמטווח ברווזים ופוגעים בהם. השיירה נעצרה מבלי יכולת לעבור. אני ממשיך לטווח את פחימה אל הטנקים האחרים בשיירה ואומר לו "עכשיו אתה יורה בתותח כאילו שהוא מקלע, פגז אחרי פגז מיד כשריב (הטען-קשר) צועק: טעון!" אני רואה שגם נתי יורה בהם. עכשיו ברור לי שחיל האוויר יחסל אותם בתוך דקות. מכיוון שלנתי אין קשר אני קורא למ"פ (וואו, אני הצעיר פותח בשיחת אלחוט עם המ"פ!!!) "ורים כאן 2א מבקש סיוע אווירי". לאחר דקה מגיעה התשובה "2א אין סיוע אווירי סוף". סוף זה סוף, בשיריון כשהמ"פ אומר סוף אז זה סוף, בייחוד אצל אבי רוניס. אבי היה מ"פ קשוח, עוד לא למדתי להכירו מספיק טוב חוץ מקשיחותו. בסך הכל הגעתי לגדוד לפני מספר חודשים, אחד הצעירים בפלוגה, מלבד פחימה היו ריב וסוויסה וותיקים ממני והכירו את הווי החטיבה והפלוגה. רק כמה שבועות קודם שעלינו לקו נכנסתי למשפט אצל אבי. הרס"פ הכניס אותי ב"שמאל ימין", כומתה על הראש ונדרשתי להצדיע. נשפטתי על כך שבמסדר הטנקים, לפני היציאה לא היה לי כובע א' רק כובע עבודה וקיבלתי ריתוק. בחטיבה 188 באותם ימים, כשיצאנו פעם בחודש זה אמר חודשיים לא להיות בבית. אז "סוף" זה סוף ולא מתווכחים. אך בכל זאת מוחי הקטן והעובד בתרגולת ולא בחשיבה מנסה לגלגל בתוכו את המשמעות של "אין סיוע אווירי". מה זה אומר? איפה חיל האוויר? אם היו מגיעים עכשיו הם היו מרקטים ומפציצים את הטור הסורי הזה לכל אורכו וגומרים את ניסיון המחטף הזה. היום אני כבר יודע שהיו מט"קים וקצינים שכבר בשלב זה ידעו שמדובר במלחמה. חלק הבינו את זה מעוצמת הקרב וחלק שמעו ברדיו (בטנק של ניר במחלקה 3 היה טרנזיסטור). אני לא. את המילה מלחמה שמעתי ביום ב' אחר הצהריים כששכבתי במיטה בבית החולים רמב"ם. אז מה זה מה כל מה שקורה מסביב? לא יודע. לא חשבתי. לא נתתי לזה שם. רק פעלתי. לחצתי על כפתורים. נתתי פקודות. הרמתי משקפת. מדדתי טווחים. הסורים דוחפים הצידה את הטנקים הפגועים והם בשטחנו. הארטילריה בתוך העמדות, צפופה ביותר. נתי מסמן לי לנוע אליו ואנחנו נסוגים. לא, לא נסוגים, אין דבר כזה בצה"ל, "משפרים עמדות לאחור". דרום רמת הגולן זה אזור שטוח למדי. הגבעות שישנן כאן הן מתונות וככאלו אינן מאפשרות עמדות ירי טובות. הרמפות המלאכותיות הן העמדות הטובות ביותר אך אנו מוותרים עליהן בגלל האש הצפופה. הסורים מטווחים אותנו היטב, הם מגיבים כנראה על הפגיעות המדויקות שלנו בשיירה הנכנסת. אנו תופשים עמדות בשורת הגבעות ממערב לרמפות. שתי מחלקות של פלוגה ד' מגדוד 53 מגיעות לעזור לנו, זה משמח אולי נצליח "לדפוק עכשיו את הסורים! (קודם היינו 2 טנקים נגד 150 ועכשיו נהיה 8!) ממשיכים לירות על הטנקים הסורים והארטילריה רודפת אחרינו. תוך כדי תנועה ושינוי עמדה אני רואה את הטנק של נתי חוטף פגיעה ונעצר, לדבריו פגעו בו שני פגזים. הצוות כולו קופץ מהטנק, רץ ונשכב בתעלה שלצד הדרך. אני נוסע אליהם ואוסף אותם לטנק שלי. "סע לג'וחדר" אומר לי נתי "אני אקח את הטנק של אשר". אנחנו נוסעים לשם. מולי ובצמוד אלי עובר טנק של פלוגה ד' חלפנו קרוב מאד אחד לשני. צריחו של הטנק שחלף על פני, היה מרוח בדם, קרעי סרבלים וחלקי גופה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי הרוג, בקרב או בכלל בחיים אך מוחי לא היה בmode רגשי. לא הרגשתי, לא הקאתי, לא התרגשתי, לא עיכלתי משהו כעין "אהה אז ככה זה נראה ...". רואים את הטנק של אשר ונתי עולה עליו עם צוותו ואנו חוזרים אל ציר הנפט. הטנקים של פלוגה ד' פרושים בעמדות ואנחנו מצטרפים ויורים בטנקים הסורים המתקרבים. השעה בערך 5 אחה"צ. ניתנה לנו הוראה לנסוע דרומה למוצב 116 ולחבור אל מחלקה 3 של יואב יקיר שלוחמת בטנקים סורים בתוך המוצב ותחמושתה אוזלת. לנו עוד נשארו פגזים והתחלנו בנסיעה לחלוק אתם את התחמושת הנותרת. הגענו לכביש הראשי, פנינו דרומה והתחלנו לנסוע לכיוון מוצב 116. לא נסענו על הכביש. בחטיבה 188 אסור לנסוע על כבישים. כבר בימי המח"ט הקודם פדהל'ה, מי שנסע על הכביש או לא חצה אותו על גבי צמיגים נשפט ונכנס ל 30 יום לכלא. לא רק שמעולם אף אחד לא אמר לנו שבמלחמה זה בטל, הרי בכלל לא ידענו שאנחנו במלחמה. המשכנו לנסוע עד הסוף בשבילי העפר הצמודים לכביש. טוב שלא נאלצנו אף פעם לחצות אותו (שלא במעבירי הבטון המיוחדים) שאז היינו נאלצים גם לרדת מהטנקים, להניח צמיגים ולכוון את הטנק מבחוץ שלא יפגע בשולי הכביש, שלא ניכנס לכלא או נחטוף קנס. נסענו דרומה לאורך דרך העפר הצמודה ממזרח לכביש הראשי ג'וחדר-רמת מגשימים. המ"פ מודיע לנו שפלוגה מגדוד 82 של חטיבה 7 יורדת דרומה לסייע לנו ולמחלקה 3. בנקודה מסוימת הציע נתי שננסה לעלות לעמדה על אחת הגבעות שממזרח נוכל אולי לסייע בירי מרחוק למחלקה 3. עלינו לשם וראינו כי הטווח גדול מדי מכדי להיות יעילים. בדרכנו חזרה לכביש ראיתי בעמק הקטן שמצפון לי, באיזור בצ'ת אל ג'וחדר, פלוגת טנקים סורים מתארגנת למארב על הכביש. הבנתי כי אם הכוח של גדוד 82 לא יקבל התראה על כך הם יפלו למארב. הודעתי למ"פ על מיקום המארב כדי שיעביר זאת אליהם. ניסינו לתפוש עמדת ירי אל מול המארב הסורי. מכיוון שהם היו במעין עמק קטן לא יכולנו להנמיך קנה ולשים אותם בכוונת, נאלצנו לרדת במורד הגבעה ואחרי הפגז הראשון שהחטיא, ראיתי את צריחיהם סובבים אלינו ובעמדתנו הנחותה לא היה לנו שום סיכוי, ניתקנו מגע והמשכנו דרומה לכיוון מוצב 116. נתי נוסע ראשון, חושך של אוקטובר שעה 7 בערב, ופתאום בחשיכה, קרוב, משמאל, אני מזהה טנק נוסע מצפון לדרום (אנחנו בנסיעה ממערב למזרח) ואני רואה כי מפנה הגזים שלו בקצה התותח ומבין כי זה טנק סורי הנמצא במרחק של כ 50 מ' ממני ועוד רגע יתנגשו נתי והוא. על הצריח יושב המט"ק הסורי ומעשן סיגריה. מציצה, הבהוב אדום של הסיגריה, עד כדי כך קרוב.  "פחימה, תנמיך קנה ותרביץ פגז" אני לוחש לתותחן, שהסורי לא ישמע. "אבל אולי זה טנק שלנו" אומר פחימה בחשש "תירה כבר" אני לוחש בלחץ. בשנייה זו מזהה גם נתי את המתרחש וממרחק קצר ביותר פוגעים בטנק הסורי שני פגזים והוא מתפוצץ. גל חום שוטף את פני ואני צולל לתוך הצריח. באור הבעירה אנו רואים טנקים נוספים בעקבותיו ואני נוסעים אחורה ותופשים עמדות ירי מאחורי תלולית קטנה מתוך הבנה שהסורים יתפרשו במטרה להשמיד אותנו אך הם כנראה נבהלו ונעצרו או נסוגו. נתי קורא ליואב יקיר מ"מ 3: "3 כאן 2 הציר אליך חסום" "2 תנוע דרומה לציר....מצפון לתל סאקי, תתחבר לציר.... ותגיע אלי מדרום" עונה לו יואב. ושוב אנו בתנועה. לפתע נעצר הטנק של נתי, הוא עולה על הטנק שלי ואומר לי כי מכשיר הקשר התקלקל והוא מחליף איתי את הטנקים. עליתי על הטנק שלו והמשכנו בנסיעה. במבט אחורה אני שומע ירי ופיצוצים ורואה אבוקות נדלקות על הכביש. הבנתי שכח העזר של חטיבה 7 עלה על המארב שדיווחתי עליו. רק אחרי המלחמה התברר לי כי הדיווח שלי למ"פ היה כמה שניות לפני שטיל "סאגר" פגע בראשו של אבי רונית שעמד גבוה בצריח וגופתו הערופה נשמטה אל תוך הטנק, בין אנשי צוותו. מרחוק ראינו כבר את את צלליתו הגושנית של מוצב החי"ר 116. עשן כבד של טנקים ונגמ"שים סורים כיסה את האזור. לפתע נבלע נתי בתוך אחד מעמודי העשן ואיבדתי אותו. ראיתי צללית של טנק בין עמודי העשן ולאור הבעירה צודדתי צריח ושמתי את פחימה "על" וברגע האחרון זיהיתי שזה טנק של מחלקה 3 בתנועה, הוא נעלם שוב בין ענני העשן. הבעיה בקשר הייתה ששמעו אותי אך לא יכולתי לשמוע אותם וכך חששתי שאני יכול לפגוע בטנקים שלנו "כאן 2א אני עוזב את השטח לתקן את הנוכחי". נסעתי אחורה כחצי ק"מ ועצרתי. כדי לדעת אם אין בקרבתי טנקים סורים הוריתי לנהג לדומם מנוע. שקט מדהים היה בחוץ. במרחק של כמה מאות מ' ראיתי אורות של פנסי יד ושמעתי קולות, כנראה בערבית, וחששתי מחוליות חי"ר, לוחמי קומנדו או אנשי תצפית קדומניים. הטען-קשר ביקש לצאת החוצה להשתין "בשום פנים" אמרתי לו "תשתין במימיה". פרקתי את מכשיר הקשר, ניקיתי, משכתי, הברגתי ופתאום הכול הסתדר. "2א, בוא תעזור לי עליתי על מוקש ופרסתי זחל" שמעתי את קולו של נתי. התחלתי בנסיעה חזרה. בעודי נוסע לבד, בחושך, ללא אורות, על ציר.... לאורך גדר המערכת, זיהו אותי טנקים סורים שהיו מצוידים בראיית לילה ופתחו עלי באש. איזה פחד!!! "נהג תן גז!!!" הטנק שועט קדימה נחלץ מהירי ללא פגע. נכנסתי לאזור המוצב ונתי כיוון אותי "אני על כביש הכניסה למוצב". נסעתי בזהירות על הכביש, בין הטנקים הסורים הבוערים כדי שלא אעלה גם אני על מוקש עד שנשקנו חזית לאחור. הצוות המקורי שלי ונתי נכנסו אלי לטנק. נחלצנו לאחור והתקרבנו לשלשת הטנקים של מחלקה 3, הטנק של יואב יקיר המ"מ, ניר עתיר סמל המחלקה ויאיר וקסמן הגור. העברנו להם מעט מן התחמושת שהייתה בטנק היחידי שלנו. השעה בערך 9 בלילה, שקט מופלא השתרר, אפילו ירי של כדורים לא נשמע באזור. ישבנו על הטנקים, דיברנו, הלוואי ויכול הייתי לזכור על מה. אני רק זוכר את הסיפור של יאיר על כך שהופיע מולו טנק סורי ולא היו לו יותר פגזים, הוא ירה משני המקלעים ופגע במיכלי הדלק החיצוניים של הטנק הסורי וזה נדלק. לפתע נשמע רעש מנועים, קפצנו לטנקים, יואב פתח בירי מן המקלע ובתגובה חטפנו אש נ"ט נוראית. הם וודאי ראו אותנו כמעט כבאור יום עם אמצעי הא"א שלהם. פגז פגע בכנף שמאל והטנק התחיל לבעור, בעזרת מטפים כיבינו את האש וחזרנו במהירות לטנק. אני יושב על כסא המפקד ונתי עומד בין רגלי "נהג אחורה מהר" פוקד נתי, נהמת המנוע המתאמץ הופכת לחבטה אדירה ודממה. "אנחנו בתוך תעלת הנ"ט" אומר נתי. בנסיעה לאחור, בחשיכה ותחת איום הירי הסורי שפגע כמעט בכל הטנקים שלנו, נסענו הישר אל תוך תעלת הנ"ט. יופי של תכנון של חיל ההנדסה. זה בהחלט עוצר טנקים. לא רק של האויב, גם שלנו. להם היו טנקי גישור, לנו לא. הטנק תקוע בעומק של שני מ', הקנה שלו מזדקר גלמוד לשמים. חובשים קסדות, מצליבים את העוזים, שמים רימונים בכיסים והצוותים 2 ו2א של מחלקה 2 פלוגה ו, ללא טנקים רצים שפופים בתוך תעלת הנ"ט, מחפשים מוצא. מכיוון צפון אנו שומעים קולות בערבית ומניחים כי בתוך התעלה מצאו מחסה גם צוותים סורים, אולי אלו שפגענו בהם קודם. אנו רצים דרומה כמה עשרות מטרים עד שמוצאים מקום לעלות החוצה מהתעלה. מחפשים בחושך את הצלליות של טנקי ה"שוט" של מחלקה 3. כשאנו מוצאים אותם אנו מתחלקים בין הטנקים. אומרים לי שיואב המ"מ נפגע קשה והפקודה שהגיעה היא לנוע דרומה לתל סאקי שם נמצאים טנקים של חטיבה 7 וניתן יהיה להתחמש מהם. אנו מתחילים לנוע. מרחוק ניתן להבחין בצללית של תל סאקי. לפתע נעצר הטנק שבו אני נמצא בחבטה עזה. הוא נתקל בסלע גדול ופרס זחל. נאלצנו לנטוש אותו ועלינו על הטנק של יואב. גופתו כבר הייתה מונחת בסל הצריח. לא היה מקום לכולנו בטנק ומצאתי את עצמי רכוב על חזית הצריח חובק את תותח ה 105 מ"מ. עלינו בדרך העפר לראש תל סאקי. כשהטנק נעצר, קפצתי ממנו ומה שראיתי הייתה למעשה שיירת טנקים לאורך דרך העפר של התל. מצפון לדרך היה חדר בטון קטן עם פרוזדור שמוביל אליו וסמוך לפתח עמד נגמ"ש BTR צה"לי וסביבו עמדו מספר חיילים שלא הכרתי ונאמר לי שהם מגדוד 50, הנח"ל המוצנח. בראש התל, בתחילת השיירה עמד טנק פגוע של חטיבה 7, בהמשך עמדו עוד שלשה טנקים שלהם ואחריהם עמדו שני הטנקים של מחלקה 3 שאיתם הגענו. התברר כי הטנקים של חטיבה 7 אלו הם ניצולי המארב הסורי שאנחנו נתקלנו בו לעת ערב, לפני מספר שעות. עמדתי בסמוך לבונקר והבטתי לשמים. שובלים של אש עלו בשמים, כנראה טילים נגד מטוסים. התחלנו להעביר פגזים מהם לשני הטנקים שלנו. מצאתי את עצמי רץ בין הטנקים עם פגזים בידיים, כשהיה כבר ברור לי שכשהם ירדו למטה להמשיך בלחימה, אני נשאר פה מכיוון שאין לי טנק. לפתע נפתחה אש תופת על התל. אש מנשק קל, RPG ומרגמות ניחתה עלינו בפתאומיות ובעוצמה. זרקתי הצידה את הפגז שהיה לי ביד. מי שהיה לו טנק קפץ פנימה, הנהגים הניעו וארבעה טנקים ירדו למטה. אני והצוות שלי ועוד כמה חלקי צוותים אחרים נכנסנו אל חדר הבטון, מה שיכונה מעתה והלאה ה"בונקר". בפנים היה חושך, ניתן היה למשש מיטות דו-קומתיות משני צידי החדר שגודלו כ 4X4 מ'. התיישבנו על המיטות, אני לא זוכר אף לא דיבור אחד. אל החדר נכנסו גם כמה לוחמים שהציגו את עצמם כחיילי גדוד 50 של הנח"ל ושמעתי שמות כמו מנחם לייזי, רוני, שיקה אך לא ניתן היה לראות פנים. האש בחוץ שככה כשהטנקים ירדו למטה. בדיעבד התברר כי טנק אחד של חטיבה 7 בפיקוד המ"פ דני לוין, שלא הכיר את השטח, ניסה לרדת מן התל לכיוון דרום, שם השיפוע מאד גדול, הטנק התהפך והצוות נטש. הם הסתתרו בבניין סמוך וניסו אח"כ להימלט. אחד מהם נורה על ידי הסורים ונהרג, דני ועוד אחד נפלו בשבי ואחד הצליח להימלט, להסתתר ולעלות חזרה אל הבונקר בתל סאקי. טנק אחד בפיקוד הסמג"ד דני פסח נתקע בירידה והוא עלה על הטנק של יאיר וקסמן והורה לו לנוע דרומה. הם הצליחו להימלט, לחבור אל כוחותינו ולחזור אל הקרב למחרת היום, אז נהרג דני. יאיר עבר את המלחמה בשלום. למרגלות התל נשארו נטולי יכולת תנועה לאחר שנפגעו, שני טנקים, האחד בפיקודו של ניר והשני בפיקודו של נתי. במהלך הלילה ותחילת הבוקר הם עסקו בפגיעה בכוחות הסורים שנעו על הכביש. היה להם ברור ש"יטפלו" בהם "אישית" תוך זמן קצר ולכן בשלב מסוים הם נטשו את הטנקים והגיעו בריצה לבונקר שעל התל, בתחילת ההתקפה הסורית הרגלית. השכם בבוקר התארגנו הסורים להתקפה שעיקרה היה כוחות רגלים שתפשו מחסה על ה"מסולעת" שממערב, פתחו באש והחלו לנוע קדימה. אנו השריונאים בבונקר, נשארנו בפנים, תרומתנו עם ה"עוזים" שלנו לא הייתה לה כל משמעות. מנחם, מפקד המחלקה של הנח"ל חילק פקודות שמהן הבנתי כי פועלים שני מקלעים. האחד 0.5 המוצב על נגמ"ש ה BTR שלהם הניצב בפתח הבונקר והשני מא"ג המוצב בראש התל. ארבעת חייליו של מנחם חולקו שניים איתו על הנגמ"ש ושניים בפסגת התל. שמעתי את מנחם צועק לא לירות עד שהם מתקרבים, שמעתי את פקודת האש ואת נביחת המקלעים בצרורות ארוכים וקריאות שמחה על פגיעות מדויקות אך גם את קריאתו של מנחם לחסוך בתחמושת. לאחר זמן קצר נכנס מנחם לבונקר ואמר "שמישהו יקפוץ לטנק הפגוע ויביא תחמושת". מנחם ידע כי על הטנק נמצאים שני מקלעי 0.3 ושיש שם תחמושת מתאימה למא"ג. אמרתי לריב ושלום לבוא איתי. מתוך מאות התרגולות שעשינו, באופן אוטומטי לחלוטין, חבשנו את קסדות ה VRC שלנו, הצלבנו את העוזים על החזה והגחנו החוצה ממסדרון הבטון הקצר והפתוח של הבונקר. בחוץ כבר היה אור ובחוץ היה קרב. במעלה דרך העפר כ 30 מ' ממני ראיתי את הטנק הפגוע. בזווית העין, משמאל, ראיתי את צוות המא"ג יורה מערבה. הפניתי מבטי קדימה לכיוון הטנק והמשכתי בריצה הקצרה, ושוב בזווית העין ראיתי תנועה וכשהסתכלתי שמאלה ראיתי את אחד מאנשי צוות המא"ג עומד כפוף ומכוון אלי את העוזי. הטווח היה כ 15 מ', הבנתי שהוא עומד לירות, וכשהוא לחץ על ההדק אני צעקתי לאאאא (או אולי אמאאאא). מהירות הכדורים היא......וצעקתי השתלבה עם פגיעת שלושת הכדורים. שייקה הבין שהוא ירה בטנקיסטים ורץ אלי. הדבר הראשון שהרגשתי היה מכה אדירה בראש שהוטח אחורה, פגיעת שני הכדורים האחרים הרימה אותי מעט באוויר והפילה אותי אחורה. שכבתי על הגב וראיתי את פניו של שייקה צועק "למה לא אמרתם שזה אתם!". כאב עז ביד גרם לי לרצות להביא את היד אלי לראות מה קרה אך שום דבר לא בא... הייתי בטוח שאין לי יד וצעקתי "תביאו לי את היד". ריב שלף את היד שהייתה תקועה מתחת לגב, הכאב היה איום אך הכל כאב. ראיתי שהיד מחוברת לגוף, החבר'ה תמכו בי וסחבו אותי אל תוך הבונקר. תחבושות אישיות נשלפו ונכרכו סביב הזרוע המרוסקת וסביב הברך הפגועה, בכל אחת מהפגיעות היה חור כניסה ויציאה של הכדורים. שכבתי על המיטה המום מעוצמת הכאב והפגיעה והרגשתי דם מטפטף על עיני. ניגבתי את הדם מהמצח ומתחת לקסדה הרגשתי שריטה ונזכרתי בפגיעה בראש. נגעתי בחזית הקסדה, ושם ממש מעל לפס הגומי השחור המסיים את הקסדה היה חור בקוטר 9 מ"מ!!! העברתי את האצבע בחור, אני זוכר עד היום את התחושה של שבבי הפלסטיק השורטים את אצבעי סביב. חטפתי כדור במרכז המצח, מטווח של 15 מ'!, הכדור עבר את הקסדה אך נפל ברווח שבין הקסדה והמצח, שבבי הפלסטיק שרטו את מצחי. מכאן ואילך הייתי שוקע לתוך חוסר הכרה ומתעורר ממנה וקטעי הזיכרון האישיים שלי מתערבבים וודאי עם זיכרונות חברי שאיתם דברתי בבית החולים ובפגישות שלאחר מכן, אך יש קטעים שאני זוכר בבירור.
אי שם בשעות הבוקר (והדעות חלוקות), כנראה בסביבות 7-8, אזלה התחמושת למקלעים. הלוחמים נכנסו לבונקר ומנחם במכשיר הקשר שהיה ברשותנו, דרך יה-יה המג"ד שלו יצר קשר עם סוללת תותחים כדי לקבל "אש על כוחותינו". לאחר שהפגז הראשון נפל במרחק מן התל ומנחם טיווח אותו, נפל הפגז השני על התל ברעם כבד. עכשיו ניתן היה לכסות באש את התל ולמנוע מן הסורים לעלות. אך בזאת תמה תחמושתם של התותחנים, מצבן של סוללות התותחים שלנו לא היה טוב מיחידות השריון. חלקן נפגעו באש נ"ס וחלקן הושמדו בפשיטת קומנדו סורית. קולות הסורים העולים התקרבו ומנחם אמר בקשר "הסורים עולים עלינו, תגידו בבית שאהבנו אותם, לא נתראה יותר". לדבריו ענתה לו בקשר בקול בוכה קשרית מפיקוד הצפון. מכיוון ששכבתי על המיטה שהייתה קרובה לפתח וראשי היה קרוב למכשיר הקשר אני זוכר את החור בתקרה דרכו הוצאנו החוצה את האנטנה ודבריו של מנחם נאמרו קרוב לאוזני.
אני זוכר דברים שנאמרו על ידי מנחם בקשר לצאת ולתקוף החוצה אך מיד נשמעו קולות בערבית וצרור יריות נורה אל תוך הבונקר. ראיתי את הכדורים הנותבים ניתזים בין הקירות ותוך כדי כך נשמע פיצוץ אדיר. זאת עוצמת רעש שלא ניתן לתארה במילים, אני מניח שלא רבים שרדו בחיים לתאר את עוצמת פיצוץ רימונים בתוך חדר שגודלו 4X4 מ'. התחושה הייתה של קורנס כבד הניחת על החזה. האוויר נפלט בשריקה מפי ואפי תחת הלחץ הכבד של הדף האוויר ואוזני צלצלו ברעש מחריש. ההלם וההתחרשות הזמנית שלאחר הפיצוץ גרמו לי לחשוב שאני מת. היה שקט מוחלט שקשור בוודאי להתחרשות. המחשבה שעברה לי בראש היא שלא אראה יותר אף אחד, לא את משפחתי ולא את נורית, זהו, זה פשוט הסוף! אין אחרי זה שום דבר! עידית (אחותי) צריכה ללדת כל יום ולילד בוודאי יקראו על שמי. ופתאום אני שומע קולות. בתחילה אלו אנחות ואני כל כך מתפלא איך זה שאני מת ושומע קולות, האם כך זה שם בעולם המתים? גם שם יש קולות? אז אני מתעורר מההלם. כל גופי כואב, הגב פשוט שורף. מכיוון ששכבתי עם הגב לפתח, חדרו לגבי עשרות רסיסי הרימון והבטון שעפו באוויר. אינני יודע איך אבל מצאתי את המשקפיים שעפו לי מהפנים והרכבתי אותם מחדש. התחלתי לצעוק "יש לי רסיסים בגב" ומישהו אולי מנחם אמר לי "תפסיק לצעוק" ומכיוון שלא הפסקתי הוא הכניס לי סטירה שעוררה אותי מהמצב ההיסטרי שהייתי בו ואז שאלתי מה קרה ואמרו לי שאני צורח. מנחם אמר "שמישהו יצא להיכנע" אני זוכר שמישהו קם, הוריד את הגופיה, ויצא החוצה. לאחר זמן קצר נשמע צרור יריות. הבנו שהסורים לא מתכוונים לקחת שבויים. היה ברור כי כעת יש רק אפשרות אחת והיא שהסורים נכנסים לטהר את הבונקר. ככה למדנו. אפילו אנו השריונאים. זה היה ברור. כמי שקרא ספרים על מלחמת ששת הימים ועל שבויינו בסוריה, הבנתי, עד כמה שיכולותיי השכליות אפשרו לי, כי זה הסוף, זה כדור בראש, זה שחיטה בסכין, זה היה איום, אם כי ההבנה המוחלטת של הדברים לא חלחלה עד הסוף, זה היה על פני השטח. מנחם אמר לכל מי שיכול לקחת רימון לשלוף את הנצרה ולהחזיק את המנוף, כשהסורים יכנסו הוא ייתן פקודה ונפוצץ את הבונקר יחד אתם. גם זה סוף. אולי אפילו יותר טוב מאשר לחוות את קנה הרובה מול הפנים או סכין שלופה ומאחוריה פנים צמאי דם ואולי אף עינויים. כך זה יגמר מהר, מייד. עבר זמן. הרבה זמן. אני לא יודע כמה. אני רק רוצה לחיות. "הסורים לא נכנסים" אומר בסוף מנחם "כל אחד שיחפש את הנצרה". וכך בתוך החדר הצפוף הזה שאנשים שרועים בו פצועים אחד על השני ושריצפתו מכוסה עכשיו בדם, מגששים עד שמוצאים את הנצרות. אני מתעורר מגניחות. סוויסה שוכב לידי על המיטה וגניחות כאב נוראיות מפיו "העין שלי, אני לא רואה" ואני מלטף אותו ואומר "יהיה בסדר". הגב שורף לי, היד כואבת בכאב קשה מנשוא, משהו שחודר עד ללב. אני צריך להשתין. "איך משתינים?" אני שואל בשקט, "תשתין במקום" מישהו עונה וכמו תינוק בן יומו אני משתין בסרבל, על המיטה, ליד סוויסה. אנשים נאנקים וגונחים. מישהו מסתובב בין הפצועים וחובש במה שיש. נגיעה קלה, מלת עידוד. "אביטל" קוראים אנשי הנח"ל, וכך נודע לי שמו של החייל הזה שידע לעשות כל כך הרבה טוב במקום של כל כך הרבה כאב וקושי. היה לו קול רך ומלטף ורק לשמוע אותו היה יוצר תחושת הקלה. עכשיו כבר היה לילה בחוץ, הלילה שבין יום ראשון לשני. אני יודע זאת כי מישהו אמר, אביטל או מנחם ביקשו שמישהו מהטנקיסטים יצא לטנק הפגוע ביודעם את מקומות האוכל והמים. ניר יצא עם עוד אחד או שניים. כשהם חזרו הם אמרו שהגופה של יואב נעלמה. הם הביאו ג'ריקן מים אלא שהוא היה מנוקב ברובו ורק בתחתיתו נשארו קצת מים. אביטל מזג מהם לפקק של הג'ריקן. כל אחד קיבל חצי פקק. אני זוכר את הריח של הפלסטיק כששתיתי את המים. הייתי כל כך צמא. רציתי לבקש עוד. הרגשתי שאני ממש רוצה לבקש עוד. אני כל כך צמא. אבל התביישתי. זאת פשוט הייתה בושה. הרי אין מים למה תבקש עוד? ופתאום צעקות "אני רוצה עוד מים!" מנחם לוחש "שייקה שתוק אל תצעק" אבל שייקה ממשיך לצעוק "אני רוצה עוד מים". שייקה, מתברר לי אחר כך זה החייל שירה בי. הוא נפצע קשה מרסיסי רימון שהתפוצץ לו ליד הראש והוא התחרש ולכן צעק, ולכן לא יכול היה לשמוע את מנחם. "תשתיקו אותו" לוחש מנחם "הסורים ישמעו אותו" "אבל הוא לא שומע" לוחש לייזי "אז תחנוק אותו" פוקד מנחם. לייזי ששכב לידו מנסה להגיע לפיו או צווארו אך לליזי יש יד שבורה והוא לא מצליח. "רגע יש לי רעיון" אומר אביטל הוא מוציא את קופסת הסיגריות וכותב "שייקה אל תצעק יש סורים בחוץ" הוא מדליק גפרור ושייקה משתתק. אביטל מחלק כמה קרקרים ממנת הקרב ואנשים לועסים. מתוך הכרתי המעורפלת נשמעים לי קולות הלעיסה כרעש אדיר ואני אומר להם "תפסיקו להרעיש כל כך הסורים ישמעו" עד כדי כך אני מפחד להפסיד את הסיכוי הכל כך קלוש הזה לחיות. נאחז מתוך דמדומי הכרתי בכל שביב של תקווה לצאת מכאן בשלום. יש דיבורים על נטישת הבונקר וניסיון לחבור אל כוחותינו אלא שמתברר שמספר הפצועים שלא יהיו כשירים ללכת גדול מאלו שיכולים ללכת וכך נגנז הרעיון. אביטל מדבר במכשיר הקשר "למה לא שולחים חילוץ? למה אין מסוקים?" התשובה, תשובותיו של יה-יה שהכוחות בדרך אלינו, נועדו לחזק אותנו נפשית. יה-יה כבר פגש אמנם את כוחות המילואים אך ידע שייקח זמן להגיע אלינו ושהכוחות לא נעים בלילה אבל תשובותיו חיזקו אותנו. אביטל העביר את המידע לכל מי שיכול היה לשמוע. אביטל מחלק את קופסאות התירס, החומוס והאפונה שנשתה מהן את המים. מנחם קורא פרק תהילים. נאחזים גם בזה. מנחם אומר שהוא מאמין שנצא מכאן בשלום, "אם יה-יה אומר שהכוחות בדרך ועוד מעט יגיעו אז אנחנו כבר יוצאים מכאן". הוא מבטיח חפלה אצלו בבית בירושלים. הזמן עובר. מה קורה להם אני שואל את עצמי. כמה זמן זה עוד ייקח? אמרו עוד מעט. למה אין חילוץ? לא נצא מכאן! על פי האור הקלוש הקולח מן הפרוזדור הסמוך אלי אני מניח שיום שני בבוקר. קולות רעמי תותחים בחוץ. ולפתע שריקת מטוסים ונפילת פצצות. חיל האוויר תוקף. שמחה מסוימת בבונקר הכאב. שני חיילים סורים מבוהלים מהתקיפה נכנסים אל המסדרון שלידי ועומדים בפתחו. יותר עמוק הם לא נכנסו כי שם הייתה מוטלת גופתו של רוני מהנח"ל שנהרג בקרב בחוץ. קולותיהם בערבית מבוהלים. בבונקר דממת קבר. "אני לא מאמין" אני אומר לעצמי, "עברנו הכל עד עכשיו ובגלל תקיפת כוחותינו הסורים יכנסו ויחסלו את כולנו". רימונים בידיים, עוזים מכוונים לפתח הבונקר. אפילו הכואבים ביותר לא מוציאים גניחה. בקושי נושמים. נדהמתי מעוצמתו של השקט שיכלו להפיק כל כך הרבה אנשים פצועים. כשנרגעת ההתקפה מסתלקים הסורים. שוב ניצלנו. שוב יש סיכוי. איך לא נפסיד אותו ? מנחם מבקש מאחד הטנקיסטים להסתכל החוצה מהפתח הצפוני ולזהות את כיוון התנועה של הסורים. שלום, התותחן שלי, לוקח משקפת ונעמד בפתח. לאחר זמן קצר פיצוץ עז בתוך הבונקר. כנראה שהסורים זיהו תנועה בפתח הבונקר וירו פנימה פצצת RPG שהרגה את שלום ופצעה שוב את כולנו. שוב ריח עז של חומר נפץ, שוב פגיעות רסיסים, שוב חשש שהסורים יעלו ויטהרו את הבונקר. שוב אובדת התקווה. ברגיעה מנסים הפצועים פחות, לטפל ולסייע לפצועים יותר שהרי אין אחד שלא נפצע.
יום שני בצהרים. קולות רכב עולים מדרך העפר המטפסת אל התל, "לשלוף נצרות מהרימונים" אומר מנחם, עוזים מכוונים אל הפתח. הרכב נעצר. "הי, יש פה טנקיסטים?" נשמעת קריאה בעברית. אין לי מושג איך הצלחתי לאסוף את אברי הפצועים והמדלדלים, אני זוכר את עצמי קם מהמטה, מדדה החוצה, ממצמץ בעיניים מהאור החזק שבחוץ אחרי יומיים בבונקר החשוך ובחוץ עומדים חיילי מילואים מבוגרים, בגיל של אבא שלי, אני מחבק את הראשון שאני פוגש ואומר לו בקול חנוק "הצלתם אותנו". זה קרה. הבלתי יאומן. עברנו את זה. זה נגמר. נצלנו. הוא מושיב אותי על הסלעים בחוץ ומתחיל לבדוק אותי. "אני רופא" הוא אומר "תגיד לי מה קרה לך?" "יש לי יד שבורה ורגל שבורה" אני אומר לו. הוא בודק, חובש מצמיד לגופי פתק וחיילים אחרים מעלים אותי על קומנדקר. בינתיים ממשיכים לצאת מן הבונקר חברי הפצועים. חיילי המילואים שלחלקם וודאי יש ילדים בגילנו עומדים המומים מול פתח הבונקר שממנו מגיחים החוצה למעלה מעשרים ילדים, כולם פצועים, זבי דם, חלקם חבושים, קרועי בגדים מהרסיסים, שחורים לחלוטין מפיצוצי הרימונים והפצצות, הם עומדים ובוכים. תמונה שנשארה חרוטה במוחי ומאפיינת את המלחמה הזו. הקומנדקר מטלטל בדרך העפר ויורד למרגלות התל. מסביב רעמי תותחים, הקרב מצפון לתל נמשך אך התאג"ד נפרש למרגלות התל. מסוק עומד על הקרקע. מן הקומנדקר הזה ואחד שמאחוריו מורדות שלש אלונקות ומוכנסות למסוק. "אתה יכול ללכת?" שואל הרופא "כן" אני עונה ומדדה על רגל אחת, "אז תכנס למסוק ותשב על הכסא הזה" ומצביע על מושב בד בסמוך לדלת המסוק. אני יושב. המסוק ממריא ואני לא מאמין למראה עיני. כל האזור מכוסה בכלי רכב פגועים שרופים, חרוכים, מעלי עשן או בוערים והקרב נמשך צפונה. אני שוקע אל עילפון חושים של סוף הדרך, של הצלה, הכל נגמר. המסוק נוחת בבי"ח רמב"ם. הדלת נפתחת ולפני מופעים פניו של אלי, בן דוד שני שלי. "אלי" אני קורא, "מוטי?" הוא שואל, שהרי פני השחורים לא נראים בדיוק כפי שהוא ראה אותי בפעם האחרונה. "תתקשר הביתה תגיד שאני בסדר, רק שברתי יד" כך אני אומר לו וגם חושב שזה נכון. אמבולנס מסיע אותנו למיון. מריצים אותי בכסא גלגלים לצילום. אני יוצא מחדר הצילומים, זריקה וישיבה נינוחה, קצת מעולפת, על כסא גלגלים במסדרון. "סליחה, אפשר לקבל סיגריה?" אני שואל אדם שעובר בסמוך לי, "בוודאי, קח את כל החפיסה". אני יונק בהנאה סיגריה ראשונה מזה שלשה ימים, איזה כיף, חיים אהה? הרופא מגיע "תגיד לי אתה השתגעת? מה אתה מעשן יש לך ראה קרועה, כל העשן בורח" כך נודע לי על פנאומוטורקס. כתוצאה מההדף נוצר קרע בראה. דם ונוזלים בחלל החזה מקיפים את הלב ומקשים על פעימותיו. "אם לא היו מגיעים אליך היום, אולי לא היית נשאר בחיים" אומר הרופא. נו, לך תספר לו על כדור במצח. מגלגלים אותי בכסא הגלגלים למחלקה הפנימית. אני ראשון בחדר. מיטה ראשונה ליד הפתח. אחיות בלבן, סדינים לבנים ואני שחור. מגיעה בחורה צעירה "אני מתנדבת, קוראים לי... " הלוואי והייתי זוכר. והיא גוזרת ממני את הסרבל במספרים. "יש לך פגיעה ברגל?" היא שואלת "כן" אני אומר והיא גוזרת גם את הנעליים. היא מביאה קערת עם מים חמימים, סבון ומגבת רכה, היא רוחצת אותי בעדינות והתחושה נפלאה. הן המגע המרפרף והן תחושת הניקיון ההולכת ומתפשטת על פני הגוף. היא מסיימת ואני שוכב על המיטה במעין טשטוש חושים או עלפון. ברקע אני שומע את צלצול הטלפון מעמדת האחות שנמצאת ממש מעבר לדלת ואני יודע שזה אבא. "מוטי אביעם?, אבא שלך על הקו". "שלום אבא, כן אני בסדר רק יד שבורה, בואו". אלי כמובן הודיע להם מיד. אחרי שעה, שנראתה כמו חמש דקות נכנסים אבא ונורית ואני כבר מחייך. עכשיו זה באמת ברור שהכל נגמר. "איפה אימא?" אני שואל "היא לא יכלה לבוא, היא לא מאמינה שאתה לא שרוף, מה זה טנקיסט ששבר את היד, מה הוא נפל מהטנק? הוא בטח שרוף ולא רוצים להגיד לי".מגיע רופא ובהרדמה מקומית מכניס לי צינור ניקוז לחזה. מכיוון שיד שמאל פגועה ותהייה עוד מעט בגבס, לא מכניסים את הצינור בצד כרגיל אלא ממש בחזה בחזית. עכשיו יש לי כזה צינור שיוצא מהחזה בצד שמאל ויורד לתוך מיכל "אתה צריך להשתעל בכוח כדי להוציא את הנוזלים" מסביר לי הרופא ואני בקושי מצליח לכחכח בגרוני. חדר ניתוח, אני בהמתנה בחוץ. קר, עיניים עצומות, אני שומע את האחות שואלת "נתתם לו טשטוש?" "כן" עונה מישהו "את לא רואה שהוא ישן", "איזה מזל" אני אומר לעצמי, "ניצלתי מזריקה אחת". אני מוכנס לחדר הניתוח ופוקח עיניים "מה זה לא קיבלת טשטוש?" שואל המרדים, "לא" אני עונה לו, "אין דבר, נתחיל". הוא מזריק חומר הרדמה לצינור של האינפוזיה ואומר לי "תספור עד עשר" אני מתחיל לספור, תחושה נעימה מתחילה לזרום בי ובבת אחת נסגרים התריסים ואני בעולם השינה הטובה. כשאני מתעורר הם לידי, אבא ונורית וזה נעים וטוב. אני לוקח עיתון ליד ושם לראשונה אני רואה את המלה "מלחמה". אני מבין. אני הייתי במלחמה. אני מטושטש, עייף ורוצה לישון. אבל זו שינה מאד משונה. עיניים עצומות אבל הפה מדבר. לפעמים נדמה לי שאני יודע מה אני אומר ולעיתים אני יודע שאני ישן. כך בשטף ממלמל אני מספר לנורית ואבא את מה שעבר עלי. למחרת זה בעיתון. 


מקורות נוספים: ישראל היום, יד לשיריון

הוספת תגובה




שלח
©2010 כיפורים, כל הזכויות שמורות.
פרטים שימסרו דרך האתר ישמשו למטרה לה נמסרו בלבד
העמותה לא תעביר כל נתון בלי אישור