עמוד הבית / החשבון שלי / צור קשר
שלום אורח | התחבר
סיפורים
קטגוריות
החזית המצרית - קרב
החזית המצרית - שבי
החזית הסורית - קרב
החזית הסורית - שבי
עוד סיפורים
דביקות במשימה ובלחימה
שבוי בפקודה - אורי אהרנפלד
סא"ל אבי לניר ז"ל
מוטי אביעם
לחימה עד כלות
הקרב שלא נגמר
בקרב ובשבי
גדוד 106 במלחמת יום כיפור
יזהר חופשי ז"ל
חובש מול קומנדו
השקת הספר בחצי הדרך לקהיר.
אלם קרב
מלחמת יום הכיפורים שלי
טרטור 42
שלמה ליאור
הקרב על החרמון
סיפור מסע - שלמה ליאור
מאיר בן רייטן
זכרונות מלחמת יום כיפור
בקרב על החווה הסינית: הסיפור שלא סופר
מלחמת יום כיפור ואני - מיקי אסולין
יום הכיפורים שלי - אסנת נחשון

אלם קרב


מאת: Dofek
סיפורו של : דניאל אופק
שירות צבאי: משטרה הצבאית

גירסת הדפסה   |   שלח לחבר

החזית הסורית - קרב | משטרה צבאית

 

     את הסיפור שלי על השתתפותי במלחמת יום הכפורים אינני מספר בדרך כלל. לא נלחמתי באויב, לא ראיתי מתים, לא חוויתי אחוות לוחמים ולא יצאתי עם הלם קרב ובכל זאת מששה באוקטובר ובמשך שלושה חודשים הייתי מגוייס. לא קראתי את מלוא דוח וועדת אגרנט אבל ברור לי שאירועים כמו שאני מפרסם כאן לא נכללו בו. ולמרות שמפקדי היו שבויים בקונצפציה לא הייתי מבזבז את המילה מחדל למה שקרה לי ולחברי. את הספור במלואו, מנקודת מבטי ולמיטב זכרוני אני מספר היום, כמעט ארבעים שנה אחרי.

   באותם ימים הייתי מילואימניק צעיר, כשנתיים לאחר שחרורי משירות מעצבן כמדריך כלואים בכלא שש, נשוי ואב לתינוקת בת שנה וסטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. צו שמונה מצא אותי שרוע בטשטוש חושים על המיטה, מחכה לסיום הצום. הצו הגיע עם האזעקה של שתיים בצהרים. לבשתי מדים מקומטים שהיו בתרמיל הצבאי ובטרמפ חמור סבר הגעתי לתחנת המשטרה הצבאית בהדר בחיפה. פגשתי מכרים ונסינו לנחש בעיקר מה יהיה איתנו. לא היה ברור לנו ממש מה אנחנו עושים במלחמה. לאט לאט צוותו צוותי נפקים (נקודות פקוח) ויצאו לדרך ברכבים מגוייסים. בינינו הסתובבו הרבי סמלים הוותיקים, בוגרי השואה, העצמאות ואחרים, זורקים אמרות שפר ביידיש ונראים כמי שזו להם עוד אחת משעותיהם היפות. רק לפנות ערב צוותתי עם עוד שבעה מילואימניקים שלא הכרתי כלל לנפ\"ק בצומת חדרה. עלינו על טנדר פיג\'ו מגוייס ובדרך עצרנו בביתו שעל ההר של מפקד הצוות. שם ראיתי את גולדה על המסך הקטן והעגום. הרגשתי כאילו אני מציץ בסרט דוקומנטרי על משהו רחוק. הרעב קיבע את מחשבותי למעגל תודעה מצומצם אבל יום הכיפורים טרם יצא ועל כן סירבתי לכוסית צוויקה רומנית אסלית שהוצעה לצוות. המשכנו בדרכנו והגענו בשעות ערב חשוך לצומת חדרה. יש לספר כאן שבאותם ימים היו פרושות בצמתי הארץ הגדולים תיבות ירוקות שבתוכן היה טלפון המחובר לרשת תקשורת של פקוד המשטרה הצבאית ששמשה בין השאר לארגון ופקוח על תנועות שיירות בשעת חירום ומעל הקופסה הזאת הקמנו את האוהל. האווירה היתה עירנית והטונים חזקים מהרגיל. כולם השיאו את עצותיהם ושלי התמקדו בפתיחת מנות הקרב כי הייתי עדיין ממוקד בצום שעוד לא נשבר. בשלב זה של הכתיבה אינני זוכר את פקודות המבצע שלנו כצוות נפ\"ק אולם בהמשך הלילה, נדרשנו לעמוד על הכביש, כביש תל-אביב חיפה החדש ולזהות שיירות. כשזיהינו אחת כזאת (את הקריטריונים למהי שיירה בחושך נאלצנו לאלתר) היינו צריכים לעצור את הרכב הראשון ולבקש ממנו פרטים על השיירה ויעדה. את האינפורמציה הזאת רשמנו על דף וקיווינו שהטלפון בקופסא הירוקה יגיב לאחר הגעת הטכנאי מתי שהוא. במהלך המשמרת שלי עצרנו מספר \"שיירות\" כאלה. אם היה להם מזל הבחנו שזו לא שיירה כשכלי הרכב התקרבו אלינו אולם מספר קטן של נהגים כן נצטוו לעצור. חלקם נשאו פני מעונים על עוד צרה שהביאה המלחמה הפתאומית הזאת אבל האלימים שביניהם \"ברכו\" אותנו בברכת ----- בראסו. זו לא היתה הפעם האחרונה במלחמה זו שקוללנו.

 

    באין זכרון ממשי אחר נדמה לי שכשישנו זה היה תחת כיפת השמים. כעבור שלושה ימים דומים הגיע רב סמל אחד עם השאלה מי רוצה לעלות לרמה ושלושה צעירים וביניהם אני הרמנו מיד את ידנו. היה לנו די עם חזית צומת חדרה ורצינו קצת פעילות. ושוב קפצנו אל תוך אחוריה של פיז\'ו שבפגושה שלט משטרה צבאית ועשינו דרך מסקרנת (כל הגליל צבא) למקום שנמצא ליד צומת מחניים. הצטרפנו למאהל קטן של משטרה צבאית שנפרש בין עצי אקליפטוס לצד הכביש העולה לרמה.

     שם פגשתי עוד שלושה סטודנטים ששרתו אתי בכלא שש והפכנו לחבורה שבקשה תמיד להיות ביחד. מה עשינו שם? בעיקר, למיטב זכרוני ולפי מה שהבנתי אז, ניסינו לעזור ולא בידיעה, למפקדינו להיות חיוניים למאמץ המלחמתי. ולשם כך נצטווינו לבצע משמרות של, למשל, טרמפיאדות כשחיילי הרמה עדיין לא יצאו הביתה, לעצור קומנדקרים ולבדוק האם במי הרדיאטור שלהם נוכח חומר נוגד קפיאה, באוקטובר, להזהיר נהגים מפני החלקה בבוץ, לבדוק רשיונות ולמנוע מאזרחים לעלות לרמה. אני זוכר גם סיורים עם פולקסוואגן דאבל קבינה שנהגו היה זגג חיפאי שהיה בעליו של הרכב והצבא איפשר לו להתגייס כנהג על רכבו שלו. הסיורים היו לקרית שמונה ובחזרה וחוזר חלילה. בוקר אחד הגיע רב סמל (אני לא זוכר את שמו או כיצד הוא נראה אבל אני בטוח שבפיו היו שיני זהב) ולקח את הסטודנטים כי הם חזקים בכתיבה וקריאה. הוא העמיד אותנו ליד גשר בנות יעקב עם דפים כדי שנרשום את מספרי כלי הרכב האזרחיים ואת שם נהגיהם. ייתכן שזה כבר היה בשוך הקרבות בגולן וקרובים עלו כדי לחפש את חייליהם. ביום אחד מלאנו דפים על גבי דפים. רק ברכב אחד הכרתי במעומעם את יושביו אבל הקסדה על ראשי נתנה לי שליטה על המצב. בזמן הרב הפנוי ניהלנו שיחות רבות על החיים והמלחמה אבל בעיקר אני זוכר את הלהג השיממוני שנסב סביב ההווי המקומי והרכילות. הרבי סמלים היו מגיעים לעתים קרובות למאהל ומסביבם היינו מתיישבים כדי לשמוע חדשות על המלחמה ועל מי ומה בגדוד המ\"צ שלו היינו שייכים. לרבי סמלים היתה עוד סיבה טובה להגיע אלינו. אצלנו עשו את הצ\'יפס הכי טוב. גם אני קילפתי תפוחי אדמה.

     בלילה אחד בשילהי אוקטובר ירד היורה. לא זרזיף שנקרא היורה עד שמגיע זרזיף חזק יותר. לא, זה היה היורה שהציף את אוהלי הסיירים שלנו על ציודנו ומטבחנו. בלילה הזה היינו כולנו חברים, סטודנטים עם עמך, יודעי קרוא עם יודעי כתוב, ספרדים ואשכנזים. הרבי סמלים, למי ששואל, ישנו במלון בצפת. טוב, שניים בחדר. לאחר הערכת הנזק וההתאוששות, הגיע רב סמל שהודיע לנו שאנחנו עוברים לקבוץ איילת השחר ואכן כך היה. המעבר דרש כמה רבי סמלים עם פיז\'ו שמיקמו אותנו בקומה השניה של מבנה דו-קומתי. על הרצפה היתה שכבה דלילה של שאריות חציר אולם לקח לנו מספר דקות של התארגנות כדי להבחין שאין בקומה זו קירות. מיד הצבנו חלקי ריהוט וציוד מחסומים לאורך קצה הקומה כדי לשמור מפני התקלות קטלנית באין קירות. הרב סמל שעשה את רוב עבודת הארגון ציווה עלינו מספר פעמים להשאיר מקום לחרפניקס. אלה מחר\"פ. וכך התוועדנו לחיילים שבדיעבד היו נחוצים למלחמה עוד פחות מאיתנו. זו היתה יחידת אב\"כ. היה מותר לנו לשהות במועדון החברים החמים בשעות הערב ולשעות אלה גם כיוונו את היציאות שלנו. המשכנו בשיגרה. הטרמפיאדות כבר היו עמוסות בחיילים, בייחוד זו בראש פינה לכיוון טבריה ותל-אביב. היה איתנו אחד, בעל נגריה, שהתלהב מהתפקיד ואם היתה אז ההתלהמות באופנה הוא היה עושה גם את זה. כשהתאספו מספר חיילים בטרמפיאדה הוא היה קם מרבצו על הספסל אומר לנו הסטודנטים, תנו, תנו לי להראות לכם איך צריך לעבוד, אני מרוקן את הטרמפיאדה צ\'יק צ\'ק, זוזו הצידה. והנגר הזה אכן חיסל את הטרמפיאדה תוך דקות. הוא העלה כמעט בכוח חיילים על כלי רכב, גער בנהגים לנסוע עוד לפני שהקליינט הנבוך שלהם אסף את שתי רגליו אל המכונית. הנגר לא התרשם כשחייל צעק שהוא לא צריך לטבריה והמשיך להשתולל עד שהשתרר שקט מוחלט בצומת. יום ששי, את יודעת. דברנו עם חיילים בטרמפיאדה ושמענו סיפורי קרבות ובלגן.

   כבר נובמבר. הטילו עלי תפקיד חדש, ללוות שבויים פצועים סורים מתאג\"ד ליד מחניים אל בית חולים במרכז הארץ. היינו יוצאים לדרך שני שוטרים צבאיים וחובש באוטובוס שהוסב לאמבולנס המוני, מלא פצועים שקטים. ישבנו בקדמת האוטובוס ולאחר כשמונה שעות עצרנו בפתח חדר המיון. אז יצאנו לחופש של מספר שעות ושוב חזרה למחניים לנגלה נוספת. באחת הנסיעות, כשעצרנו לפלאפל במרכז עפולה, התגודדו סביב האוטובוס חמומי מח שרצו לעשות שפטים בפצועים. הם הצליחו לפתוח את הדלת הקדמית, מצוידים במוטות וכלי חבלה אחרים והתחילו להתקדם במסדרון האוטובוס החשוך. אינני יודע מאין שאבתי את האומץ והנחישות לעמוד מולם. נדמה לי שאיימתי עליהם בעוזי שהיה בידי. בכל אופן הם ירדו ולבי חזר למקומו. לימים חשבתי על הרגע הקרבי ביותר שלי במלחמה שהיה הגנה על שבויים סורים.

   אחר כך הועברתי לצוות מ\"צ ששכן בבית שנקרא בית הציידים ליד פארק הבניאס. הבית היה דו-קומתי. בקומה העליונה היו מגורינו והקומה התחתונה היתה נעולה. המטבח היה ממוקם למטה מחוץ למבנה. אני לא מצליח להזכר במה עסקנו שם. אבל אני זוכר מה אכלנו שם וזה היה כל מה שטוב באוכל של מילואימניקים שעם האוכל הצהלי הסטנדרטי, המיומנות הצוותית וקצת אקסטרות שהורדנו ממשאיות שעברו על הכביש שמנו יצא כמקום ראוי להתארח בו. ומי הגיעו ראשונים אם לא הרבי סמלים. עכשיו זה לא רק צ\'יפס. זה היה ממש לפתוח שולחן. היה לנו זמן והיתה מוטיבציה. אבל השאלה הגדולה שניסרה בעשן הטיגון היתה, מתי משתחררים. בכל זאת, כבר דצמבר והמון מילואימניקס מסביבנו כבר השתחררו. גם לוחמים וגם כוחות עזר. הרבי סמלים לא ידעו להשיב בוודאות אבל ספרו מה שהם ידעו. וזה היה הרבה יותר ממה שאנחנו בבית בלב היער ידענו. מה עשינו שם כל היום? אולי איזה מחסום לבדיקת שלל או שאולי זה מתערבב לי עם מלחמת שלום הגליל. בכל אופן, כבעלי וותק נכבד באיזור, התחלנו לגדל זקן ולרמוס ברגל לא מצוחצחת כל משמעת צבאית או משטרתית. המאוס מכל הדבר הזה ועודף האוכל המטוגן עשו את שלהם.

     בשבעה בינואר 1974, בשעת ערב מאוחרת, עליתי על פיז\'ו נהוג בידי רב סמל שהיה ילד בשואה והוא הוריד אותי בצומת ראש פינה. הושטתי יד לטרמפ שהגיע לבסוף ונסעתי דרך טבריה לחיפה, הביתה.


 


הוספת תגובה


שלח
©2010 כיפורים, כל הזכויות שמורות.
פרטים שימסרו דרך האתר ישמשו למטרה לה נמסרו בלבד
העמותה לא תעביר כל נתון בלי אישור