עמוד הבית / החשבון שלי / צור קשר
שלום אורח | התחבר
סיפורים
קטגוריות
החזית המצרית - קרב
החזית המצרית - שבי
החזית הסורית - קרב
החזית הסורית - שבי
עוד סיפורים
דביקות במשימה ובלחימה
שבוי בפקודה - אורי אהרנפלד
סא"ל אבי לניר ז"ל
מוטי אביעם
לחימה עד כלות
הקרב שלא נגמר
בקרב ובשבי
גדוד 106 במלחמת יום כיפור
יזהר חופשי ז"ל
חובש מול קומנדו
השקת הספר בחצי הדרך לקהיר.
אלם קרב
מלחמת יום הכיפורים שלי
טרטור 42
שלמה ליאור
הקרב על החרמון
סיפור מסע - שלמה ליאור
מאיר בן רייטן
זכרונות מלחמת יום כיפור
בקרב על החווה הסינית: הסיפור שלא סופר
מלחמת יום כיפור ואני - מיקי אסולין
יום הכיפורים שלי - אסנת נחשון

מלחמת יום הכיפורים שלי


מאת: יעקב פורת
סיפורו של : פורת יעקב
שירות צבאי: סוללה ג גדוד 342 דרגה: סגן

גירסת הדפסה   |   שלח לחבר

החזית המצרית - קרב |

 

ההתחלה – כאוס ובלבול

            יום הכיפורים 1973. אני מדפדף בזיכרון הפרטי שלי ורואה עצמי בן 23, אב צעיר לשלושה בנים. בעת ההיא עבדתי קשה כקבלן שיפוצים ובחצרי היו מסודרים בערימה שקי מלט זה על גבי זה. מדירתי שהייתה ממוקמת לא הרחק מן הכביש הראשי נשמעו באותו בוקר קולותיהם של כלי רכב, ביניהם ג'יפים צבאיים. משיחות טלפון שקיבלתי ברור היה שארע דבר. תהיה מוכן, אמרו לי. המשימות נראו לי ברורות. איני יודע לכמה זמן אני יוצא. החורף בפתח, אצא לכסות את שקי המלט, אנעל את המחסן, אכין את חפצי. הכול מוכן. מישהו מגיע עם "צו", פרידה, הם מלווים אותי עד הכביש. מתי אראה אותם שוב? המלחמה כנראה כבר החלה, אלא שאף אחד אינו ממהר. שעות חיכיתי לבואו של האוטובוס בו נסעתי עם אחרים למחנה "נתן". הפגישה עם אנשי הגדוד הייתה נרגשת, טפיחות על הכתף, חיוך, אנחנו רוצים לצאת לקרב. עדיין לא היינו מעורבים במלחמה, רק לאחרונה סיימנו אימון גדוד. לא ידענו שניפגש כל כך מהר. יש תחושה שצריך למהר, אבל יש כל כך הרבה מה לעשות. צריך לזווד את הזחל"מים. התחושה שלי אינה טובה, הימ"ח לא הספיק להתארגן מאז שהחזרנו את הכלים לאחר האימון האחרון. חסר ציוד בסיסי וגם האיכות של הכלים ירודה. לצאת למלחמה ללא כלים ראויים משמע כמעט כמו להגיע לכיתה מבלי שהכנת את השיעורים ואפילו ללא הספרים והמחברות המתאימים, אלא שכאן אף תירוץ לא יעזור. וגם אין למי לשלוח מכתב-הערה. נקבל עונש מהמצרים. מעט הציוד מחולק לאנשים ללא חתימות. את אף אחד לא מעניינות החתימות. מי יודע אם נחזור בכלל. כל הלילה אנחנו עסוקים בהעמסת תחמושת, בתדלוק.

 

           לפנות בוקר נרדמתי ליד הכלים. לא שמעתי דבר מכול המהומה שהתרחשה מסביב. ישנתי שעה וחצי עד שהעירו אותי כדי שאשתתף בתדריך. ישבתי עם עוד קציני סוללות ומפקדי גדודים וקבלנו מפות של סיני וציוד מודיעיני. הכלים שלנו עומדים בטור ואני נותן להם הוראה לצאת לדרך. כבר יום. הכביש עמוס בטורים ארוכים של טנקים, מובילים, אוטובוסים. השיירות מתנהלות לאט. המלחמה, כנראה, תחכה. אנחנו מגיעים לניצנה ופתאום נעצר אחד הזחל"מים, אין מנוע. איני מוכן לוותר עליו. הוריתי לזחל"ם אחר לגרור אותו. כך נסענו כשזחל"ם אחד גורר את השני עד טסה, עשרה ק"מ מן התעלה.

 

הגענו לביר גפגפה. מסביבנו מהומה. שום דבר לא ידוע. רכבים, נגמ"שים, טנקים זה אחר זה, ללא סדר, חושך סביב. כך נראית מלחמה? נראה כמו תוהו ובוהו. בתוך הכאוס הזה נשמע רעש מחריש אוזניים. מתברר שנפלו פגזים במרחק לא גדול מאתנו (כנראה קרוב אלינו, לא יכולנו לזהות במדויק). ידענו שאנחנו נמצאים במרחק של 70 ק"מ מן התעלה והלב התכווץ אל מול הידיעה שהאויב הצליח לירות פגזים למרחק כזה, האם הם כל כך קרובים או שיכולת הירי שלהם כל כך טובה? עוד שריקת פגז, פרפורים במוח, רעש באוזניים. שריקה כזו שייכת בוודאי לפצצה בגודל של 500 ק"ג. מאוחר יותר התברר לנו שאלה היו טילי סקאד שנורו לעבר בסיס חיל האוויר ברפידים. קפצנו מהכלים, חיפשנו מחסה, כולם עשו כמונו. אם קודם הייתה תחושה של כאוס, עכשיו הייתה תחושה חזקה של בהלה ואי ידיעה. מי? לאן? איפה ולמה? מישהו חייב לקחת על עצמו את האחריות, אחרת אנשים פשוט יתחילו לברוח אחורה. קראתי למפקדי הצוותים, תדרכתי אותם לאסוף את אנשיהם, לספור אותם, להחזיר אותם אל הכלים כאשר המפקדים צועדים ברגל לפני הכלים ואחרי. התפתלנו בין הכלים האחרים, שיירה נחשית שיודעת רק דבר אחד, שהיא צריכה לעקוב אחר הראש ולהתקדם. הזנב הגיע בעקבות הראש אל הכביש, זה הכביש המוליך אל "טסה". נסענו מספר שעות במהירות איטית ועם השחר של יום שני הגענו אל טסה (נמצאת על כביש הרוחב בלוזה-ראס סודר). אני מרגיש עייפות כבדה, מגלגל בראשי את שני הלילות האחרונים, חטפתי תנומה בת שעה וחצי לפני למעלה מ-24 שעות. עד כאן נדמה היה שיש איזושהי מטרה לנסיעה, אבל מה קורה מעכשיו? לא ברור לאן צריך להמשיך להתקדם. אני מנסה להבין את כיוון התנועה של הכלים האחרים ועוקב אחריהם, אנחנו נוסעים לכיוון מעבר המיתלה. מגיעים, מקבלים הוראה לחזור לטסה ושוב חוזרים לאחור לכיוון המיתלה. מצד אחד תחושה של בהילות, צריך להגיע, אבל אף אחד לא יודע לאן. ריצה עיוורת. מנוע נוסף סיים את חייו, אבל איני רוצה לוותר על הכלי. השיירה שלנו נראית אומללה: רכב מוביל, שני רכבים גוררים ושני נגררים. בסיבוב האחרון ליד טסה השארנו את הצוות של אחד הזחל"מים עם המפי"ק בתקווה שיצליחו לטפל במנועים ולהצטרף אלינו מאוחר יותר, היכן שנהיה, אם נצליח ליצור איתם קשר.

 

באותו ערב נרדמתי על הזחל"ם. פיצוץ אדיר החריד אותי, הספקתי לראות את להב המתכת של מטוס שחלף מעלי. מסביבי קפצו כולם אל החול. המטוס המצרי השאיר אחריו שתי נקודות שחורות שהיו מכוונות לעבר סוללת טילי ההוק שהייתה מוצבת ליד טסה ונעלם באופק בגובה נמוך לתוך חצי האי סיני לכיוון הארץ. כיוונתי את המקלע לעבר המתכת המעופפת ולחצתי על ההדק ללא הפסקה. צרור ארוך ורצוף של כדורים, כולל נותבים, פקע מתוך המקלע לכיוון המסלול של המטוס שחלף זה מכבר. המטוס שינה את כיוונו ואז יכולתי לזהות שמדובר בפנטום שלנו. לא רק אני יריתי לעברו, גם סוללת טילי הנ"מ ירו לעברו. הטייס הסיט את מטוסו כאילו מנופף בכנפיו לעברנו ומוסר: "אני משלכם" או "אני בסדר, לא קרה לי דבר". כמה קל באי הסדר הזה לירות בחבר במקום באויב, אחר כך הייתה מופיעה ידיעה בעיתון בנוסח:"אש על כוחותינו". 

 

אני זקוק לכיוון, יצרתי קשר עם נדי, הסמג"ד והוא הורה לי לנסוע על ציר "עכביש" עד לסופו. נסענו בציר בכיוון דרום. זה היה כמו קרנבל, זיקוקים, ירי, נפצים, אולי אני מתבלבל ומדובר בחגיגת יום העצמאות ברחוב דיזנגוף? בשמיים טילים, כלי רכב לפנינו ואחרינו. נפגשנו עם שני כלים נוספים של הגדוד ובצומת חת"ם פגשנו את נדי. כל הגדוד מנה ברגע זה 5 כלים, מהם שניים שלי.. שי נעלם עם הכלי שלו. ידעתי שהוא מאחור ושואף לחבור אלינו. פרסתי ארבעה כלים לכיוון התעלה וכלי חמישי שימש כמפי"ק. עברתי בין הצוותים שחיכו לאיזשהו תדרוך. בקשתי מכל אחד ואחד לחפור שוחה עמוקה. לא היה לי כוח לחפור שוחה עבור עצמי. גם ששון הרס"ל, יוסי ויידנפלד החובש (אח של מפקד חיל האוויר) ואופנר, סמל המפי"ק עשו כמוני, נשכבנו על החול ונרדמנו מיד. לא הספקנו לישון הרבה זמן. פצצות 122 מ"מ התחילו ליפול בין הצוותים. איך הם ידעו היכן אנחנו? מדוע ירו עלינו? אולי האזור היה מטווח מלכתחילה. ואנחנו ללא שוחות, עירומים מול הפצצות. הרעש העיר אותנו אל הקור המדברי, השיניים נקשו מפחד ומקור. התחלנו לחפור בידיים, בציפורניים, ברגליים, לנסות להתחפר אל מתחת לאדמה, להיעלם אל המקום הבטוח היחיד. פיצוצים, שריקות, רסיסים עפו סביבנו. האוזניים הדהדו את הרעש. מישהו קרא בשקט:"חובש". רצתי שפוף עם יוסי, החובש, אל עבר הקריאה. שמעתי מילים:"מישהו נהרג". מי נהרג? מילים עפות בין שוחה לשוחה, אף אחד לא יודע באמת. מנחשים. שומעים ומעבירים הלאה. השומר נהרג. הגענו לשוחה שלו. מישהו אמר:"משה רבי נהרג". התכופפתי, הרמתי לו את היד, רציתי לבדוק את הדופק. היד הייתה מלאה בדם. חם. הוא שכב הפוך. הייתה לו רק רגל אחת. עזבתי את ידו והיא שקעה פנימה אל חזהו. היה בו חור עמוק שהיה כהה מן החושך. כיסינו אותו בשמיכה והודענו במכשיר הקשר שיש לנו הרוג. לא הכרתי אותו קודם לכן, הוא היה שייך לסוללה של ברקוביץ'. חצי שנה מאוחר יותר, הגיע אלי נציג הרבנות הצבאית וביקש את עזרתי באיתור המקום, הם חיפשו את הרגל האבודה. זכרתי את המקום, שלחתי את ששון עם הרב והם מצאו את הרגל.

 

הוריתי לדלג קילומטר אחד לאחור מן הצומת המטווח, חפרנו שוחות ונרדמנו. מסביב ירי, אבל העייפות גברה על הרעש. בבוקר עלינו על גבעה מדרום לציר ועליה פרסנו את הסוללה. ערכנו מדידות, כמו שצריך. עמדה למופת. התבוננתי למרחוק וראיתי את תעלת המים באופק. מן הסתם, אם אני צופה בהם, הם יכולים לצפות בנו. בלינקוב, המודד, עדיין ניצב עם עמוד המדידה ביד כאשר נורה לעברנו מטח של מרגמות 160 מ"מ. עשן התרומם וכשהחל להתפזר ראינו את בלינקוב שוכב, הקסדה שלו פעורה. היינו משוכנעים שהוא מת והזמנו פינוי. דילגנו לצד הצפוני של הציר, קראתי לעמדה 53. שהינו בעמדה הזו שבוע. שבוע שהיה בעינינו כשנה.

 

בעמדה הוצבו 4 סוללות. הסוללה שלי הייתה סוללה ג'. קבלנו תדרוך קצר מן הסמג"ד ונשלחנו למקום שנקבע עבורנו. לא מצא חן בעיני המיקום ואמרתי זאת לנדי, ביקשתי לפרוס את הסוללה במעלה הגבעה, כדי ליישם את עקרון המדרון האחורי, שהבטיח לנו בטחון יחסי. בדיעבד הסתבר שצדקתי. כל שטח הפריסה הוכה בירי ארטילריה והגדוד הפך לפגיע. נדי שם לב גם הוא ליתרונו של המיקום שלנו ושלח אלינו עוד 6 כלים. במהלך הימים היינו עסוקים בחפירת שוחות. שלמה סקר עלה על כולם, הוא לא הפסיק מעולם לחפור, הוא גיבש תיאוריה שברגע שמפסיקים לחפור, מדלגים למקום חדש ואף אחד לא רצה לזוז מן המקום שנתפש בעינינו באותו שבוע כמקום הכי בטוח בעולם. יחד עם זאת, את שריקות הפגזים המשכנו לשמוע כול הזמן. בכול רגע נתון, חישבנו לאיזו שוחה נקפוץ, אם תישמע שריקה קרובה. פיתחנו לעצמנו הומור שחור, ששון הוציא את היד מהשוחה וצעק:"אני רוצה וולבו".

 

על התופעה שנקראת היום "הלם קרב" לא שמעתי מעולם עד אותם ימים. בראשונה נקראתי לאחד הצוותים שם הצביע בפני מפקד הצוות על אחד מחייליו ואמר לי שהוא אינו רואה. יוסי, החובש, האיר בפנס אל תוך עיניו של החייל והודיע לי שאין שינוי בגודל האישון, החייל אמנם עיוור. לא הכרתי את החייל, הוא היה שייך לצוות שסופח אלינו ולאחר מכן סיפרו לי שהוא החל בבניית ביתו סמוך ליציאתו למלחמה. שלחתי אותו אל הרופא הגדודי ולא שמעתי עליו מאז. בשנית, נקראתי אל השוחה של ראובן גאלם, נאמר לי שהוא התעלף. יוסי ביקש שנמצא עבורו שקית ניילון. הוא הצמיד את השקית לפניו של ראובן ונדמה היה שהוא חונק אותו. ראובן התעורר, פקח עיניו ושאל אותנו מה קרה. לאחר דקה, פרץ בבכי, פתח את כף ידו והראה לנו רסיס של פגז. רסיס זה נפל ממש עליו. בשלישית נקראתי לצוות של בר דוד, צוות 3. בר דוד הודיע שיש בעיה חמורה עם יוני. רצתי עם יוסי, החובש, אל השוחה שלו ומצאנו אותו שוכב בתחתית השוחה כשאינו יכול לנוע, הוא איבד את התחושה בשתי רגליו. יוסי הציע לפנות אותו אל תחנת האיסוף הגדודי. בר דוד התנגד, אמר שאנחנו נטפל בו. סמכתי עליו והאמנתי שזו הדרך הנכונה. ביקשתי מבר דוד שידווח לי על כול שינוי. לאחר שעה הגיע יוני למפי"ק ברגל לומר לי שהכול בסדר. נזכרתי בתדרוך שנתתי ליוני מספר שעות לפני התקרית. יוני היה בחור צעיר, גדול וחזק, בוגר חי"ר ובה"ד 1, בעיני הוא היה האדם המתאים לשמש כבזוקאי ובתדרוך אמרתי לו שאנחנו נמצאים בקו הקדמי מול המצרים ושאם יגיע טנק מולנו, הוא יהיה חייב לירות בו, כי אין אף כלי נ"ט בסביבה. לא ידעתי אז שיוני עמד להינשא לבחירת ליבו באותם ימים.

 

יצאנו ביום הכיפורים. הנה כבר חג סוכות. אנחנו עדיין באותו המקום. מעבר לפגזים, לשריקות, לשוחות, לפחדים, יש גם התרגלות. סוכות, ארבעת המינים, סוכה במדבר. אביגדור הגיע אלי לבקש רשות לצאת לטסה ולהביא איתו את ארבעת המינים. בכול רגע יכול להתחולל שינוי, אי הוודאות כה גדולה. הרי ייתכן ונצטרך לדלג, אולי הדרך תטווח? מה קורה לנו כשאנחנו שוכבים בשוחות, במי נאמין? למי נתפלל? הכול נראה כל כך אקראי, מי ניצל ומי נפגע? האם עדיף לנסוע לטסה להביא את ארבעת המינים או להישאר כאן בשוחה? ובכן, הוא רוצה לנסוע, הוא זקוק לכך וכנראה שלא רק הוא. אני מאשר את נסיעתו ומדריך אותו לגבי כול האפשרויות הצפויות. האמנם אני יודע מהן כול האפשרויות? הוא חוזר בשלום ובידיו המצווה בצורת עלים ופרי. הוא הולך בין הסוללות ומברך. האנשים משתפים פעולה. אם לא יעזור, בוודאי לא יזיק. ואולי יעזור?

 

צביקה מוסקוביץ' הגיע כנספח לאחד הצוותים. מהר מאוד הוא התגלה כעתיר בכישורים וביכולות. מדי יום העלה באמתחתו רעיונות חדשים ששימחו את כולנו. הוא חשב לצאת לטסה עם רשימת שמות ומספרי טלפונים. בטסה הוא יעלה על מסוק לשדה התעופה בשדה דוב, יסור למשרדו ב"דפי זהב" ומשם יתקשר לכול המשפחות וימסור ד"ש עם שיר לכול אחת מכול אחד. הוא הבטיח גם לחזור באותו ערב בחזרה. מי יכול היה לסרב להצעה כזו? עד אותו רגע לא היה לאף אחד מאיתנו קשר עם בני המשפחה. צביקה התגלה כמסוגל לכול ומקיים הבטחות. הוא חזר עם דרישות שלום יקרות מן הבית.

 

הימים חלפו ואנחנו פרוסים לבדנו בציר טליסמן, הגדוד חצה את התעלה, אנחנו לנפשנו, אין עוזר. אביגדור הגיע אלי שנית, הוא ראה ארונות קודש בטסה. הוא רוצה להקים בית כנסת. התקשיתי להבין אותו בתחילה, אבל הוא היה עקבי והיה מוכן לעמוד בכול דרישותיי לבטיחות. אפשרתי לו לצאת על גבי מרגמה, ממילא לא היה בידי רכב קל. הדבר עלה בידו והוא חזר מלווה בארון קודש (או שארון הקודש הגיע מלווה באביגדור) והנה אנחנו חוזרים 4000 שנים אחורה, בני ישראל במדבר סיני, ארון הקודש הולך בראשם. בית הכנסת שלנו עשוי היה מקירות של ארגזי תחמושת מלאים בחול. המתפללים עטופים בחגור ולראשיהם קסדה. איני נוהג להתפלל בבית כנסת, אבל הודעתי לאביגדור שאם יחסר לו אדם למניין, אבוא גם אני. בהמשך הבאנו אוהל שלל מסיריפאום והוא שימש אותנו כבית כנסת. בתקופת מלחמה אף אחד לא מתחמק מתפילה. מי יודע מאין תבוא התשועה?

 

אנחנו אמנם היינו נייחים, אלא שבסמוך לנו התניידו כוחות בדרך לחווה הסינית ובדרך לחציית התעלה. זכור לי לילה אחד בו נעצר לידנו ג'יפ ובו חיילי צנחנים. הקצין שירד מן הג'יפ אמר לי שהם אמורים להיכנס לקרב בסמוך למקום וביקש ממני את הפרטים שלנו בקשר. הסברתי לו שלא אוכל לעזור לו, אלא אם ההוראה תבוא דרך הגדוד, אלא שהוא התעקש ומסרתי לו את הפרטים שביקש. מאז שכחתי מכול העניין, אלא שלפני מספר שנים התקשר אלי חזי דבוש, קצין צנחנים, ובקש להודות לי. הוא סיפר שהצלתי אותו ואת צוותו מגדוד 890 ממוות בכך שגיבינו אותם בכניסתם למערכה. לא זכרתי לטובת מי ירינו, אך אמרתי לו שאני שמח שהוא חי.

 

באחד הימים, בצהרים, הופיע מעל הגבעה שלנו מטוס מצרי. הרמנו את ראשנו, הבטנו ולפתע ראינו שהשתחררה ממנו נקודה שחורה והנה היא גולשת באיטיות בכיוון שלנו. הנה המענה של המצרים לאש שלנו, הרי רק אנחנו ירינו מן העמדה הזו ולכן הם החליטו לסיים את הירי. כולם קפצו לשוחות. מתפללים בשקט, בעוצמה, עוצמים את העיניים ומקווים שהיא לא תתפוצץ מעל הראש, שריקה אכזרית, איפה? פיצוץ אדיר מחריד את החול. אני חי. וגם אני חי. היא לא פגעה בנו הפצצה הזאת. צעקות שמחה מכול השוחות. מתחבקים, מחליפים צעקות, מחשבות, סיוטים. איזה מזל יש לנו! העמדה הזו מבורכת.

 

בר דוד העיר אותי באמצע הלילה, בלחש אמר לי שהוא רואה תנועה במעלה הגבעה. הלחש שלו העיר את כולם. הודעתי לסמג"ד לנצור אש לכיווני ודרכתי את העוזי. התקדמתי בשקט בחושך. באמת מישהו זז שם. אני מתקדם. הנשימה של כולם נעתקת. גם שלי. אלה אינם אנשים. זהו כדור קוצים גדול שנע ברוח.

 

שוב העירו אותי בלילה. החושים שלנו מאוד מחודדים. כול רעש מעורר בהלה. כול רעש חריג. לרעמי הפגזים כבר התרגלנו, אבל כאשר נשמע רחש אחר, אנחנו זוקפים אוזניים ומקשיבים. שני מסוקים במרחק מאיתנו, כמעט שלא נשמע רעש, אלא רק אש הפליטה שלהם נראית מרחוק. הם טסים בכיוון אלינו, מן התעלה. איני מבין מדוע כוחותינו אינם יורים עליהם. דרכתי את המקלע ופתחתי באש. מספר שניות לאחר מכן הצטרפו קולות רבים לקול המקלע שלי, דקות לאחר מכן חזיתי בפיצוץ של אחד מהם.

 

דילגנו צפונה בין דיונות החול. סוללה מאולתרת מצוותים זרים וללא מפי"ק. הצבנו מכוון וחפרנו שוחות. התחלנו לירות. נדי שאל בקשר אם יש לנו פצצות עבורו, הוא שלח את דני כהן הרס"ל אלינו במשאית. ברגע שהוא הגיע, התחילה הפגזה צפופה, פגזים נפלו בין הצוותים, חלקן פגעו בכלים, קפצנו לשוחות. היה צפוף בגלל האורחים, שניים בשוחה. אני שכבתי על אופנר ועל יוסי. דני שכב בשוחה שני מטר מאחורינו. שריקה ואחריה פיצוץ. לרגע לא הבנתי מה קרה. הצפצוף היה כה עז. עד היום הוא חוזר אלי לעתים, באוזן, מין צפצוף חודר וממושך. גל חום ודקירות מוזרות בכפות הידיים. יד שמאלי מגששת אחר רסיסים והנה אני שומע קול חרישי נאנח. הוצאתי את הראש מן השוחה למרות שהפגזים המשיכו ליפול סביב וראיתי את דני מוטל ובטנו פתוחה. יוסי, אמרתי. יוסי קפץ מן השוחה והחל לטפל בדני, שאלתי אותו אם הוא זקוק לעזרתי והוא ענה שאוריד את הראש. צעקתי למרציאנו שיביא את האלונקה, אלא שזו הייתה מרוסקת כתוצאה מפגיעה ישירה. הם מצאו אלונקה אחרת. ההפגזה הפסיקה והתרכזנו בפינוי. ניסיתי להתקשר, אלא שמצאתי שניתקו את הטלפון, הסתבר לי שהגדוד דילג מבלי לדווח לי. העלינו את דני על אלונקה, הנחנו אותה על הזבילים, עשן עלה מאחד מהם והוריתי לאחד החיילים שליווה את הרכב ללחוץ על ידית המטף מדי פעם. הנהג החל לנסוע ואחרי נסיעה קצרה, דמם המנוע, הנהג יצא מן הרכב והחל לברוח, לא הייתה לי ברירה, כיוונתי אליו את הנשק ואיימתי עליו שיחזור מיד לתא הנהג. הוא חזר והחלנו בנסיעה איטית בדיונה הטובענית. יוסי אמר שאם דני לא יפונה מיד, הוא לא ישרוד, הזמנתי בקשר פינוי במסוק ואמנם ברגע שהגענו לכביש, חיכה שם המסוק. דני הגיע לאחר זמן לסוללה, מודה לנו שהצלנו את חייו, מראה לנו את התפרים בבטנו. יוסי היה האחראי הישיר להצלתו ואמנם המלצתי עליו לקבל צל"ש. הוא היה ראוי לציון לשבח על מילוי תפקידו באומץ רב תחת הפגזה מסיבית.

 

שוב דילוג. תוך כדי נסיעה דרומה התחיל מנוע הזחל"ם לקרטע, אלא שאי אפשר היה לעצור, מסביב נפלו פגזים והיינו חייבים להמשיך בתנועה. מורדוך (אייזיק, סילבה, ארבע שש בש ארבע כלום שבע) צעק שהמנוע דמם. אריה קפץ על מכסה המנוע, פתח אותו, שכב על הבטן ובקש ממני שאחזיק אותו בחגורה. הוא צלל פנימה לתוך המנוע, הזיז את מערכת ההצתה ואז צעק לי שאמשוך אותו החוצה. המנוע פעל. מורדוך מרוצה. ממשיכים בנסיעה.

 

חזרנו שוב לגבעה 53. התבוננו במלחמה שהתחוללה למרגלותינו. טנקים יורים זה על זה, כלים בוערים. ישבתי על המדף הקדמי, כולם בתוך הכלי. אני מרגיש כמו בסרט. נדמה לי שאיני פגיע. עובדה שסביבי רבים נפגעים ואילו אנחנו בטוחים. טנק מצרי מצודד מולי. הבזק. הפכתי עצמי לאחור לתוך הכלי, על ראשו של אופנר ומיד נשמע פיצוץ. התכסינו באבק ובעשן. מורדוך התניע ונסענו לאחור.

 

ושוב קיבלנו פקודה לנוע, הפעם צפונה חזרה לטסה ומשם לאיסמעיליה. אורכה של הדרך המיועדת 25 ק"מ. הסוללה שלנו אמורה לסגור את השיירה. לפנינו סוללות א, ב ו-ד. שתי הסוללות הראשונות כבר היו מוכנות על הכביש בעוד הסוללה השלישית השתהתה. נבו ובר דוד צעקו לי למהר ולנסוע, אותתי להם ביד לאזור סבלנות, עלינו לחכות, סוללה ד' אמורה להצטרף לפנינו. הסוללה שלי עלתה על הכביש ואז קבלנו הודעה בקשר מנדי שלהק מטוסים מתקרב להתקפה. הודעתי לכולם לרדת מן הכלים ולהתפזר בשטח. גם הכלים של סוללה ד' התפזרו בשטח. הוצאתי את המקלע תמכתי בו בסמרטוט, אביגדור החזיק את שרשרת הכדורים , ראיתי את המטוס ויריתי, ראיתי איך הנותבים פגעו בו, הוא טס נמוך. הרגשתי כבר מומחה בירי על מטוסים. שובל עשן התרומם מן המטוס, הוא הזדקר כלפי מעלה ואז נראה כסא מפלט משתחרר מן המטוס הבוער. הרגשנו את החום. צעקות של שמחה בקעו מן הגרונות. המצנח נפתח ופתאום אני שומע ירי של כדורים לעבר המצנח. המלים של ראובן מושקוביץ, המורה האהוב שלי להיסטוריה, מהדהדות באוזני באותו רגע ממש, ממנו שמעתי לראשונה על אמנת ז'נווה, "חדל אש", אני צועק לעבר חייליי. אלא שהאש הבוערת משמיים לא נחתה על החול הרך. היא נחתה על שני הצוותים של סוללה ד'. ראינו ממרחק את האנשים הבוערים צורחים ורצים, מנסים להיחלץ מן האש השורפת אותם. שבעה אנשים נשרפו בלהבות, לא יכולנו לעשות דבר. שלושה מהם נפטרו מפצעיהם, האחד מהם בוריה בצלאל, היה בן 37 במותו ונקבר בבית הקברות הצבאי בראשל"צ. במשך שנים נסעתי ביום הזיכרון לעמוד לצד בני משפחתו ליד קברו. ראיתי את ילדיו גדלים, הקטנה הפכה והייתה עובדת סוציאלית והבן נעשה שוטר ובלש. הוא לא זכה לראותם בצמיחתם.

 

המשכנו בנסיעה לעבר איסמעיליה, את הטייס העלו לאחד הנגמ"שים והוא נלקח לחקירה בטסה. את כסאו ואת הציוד שלו העלינו למפי"ק. היינו 12 אנשים: החובש והמכונאי, הקשרים והמשנים הטכניים ושני רס"ל, הקצינים והנהג. כיון שהיה צפוף, זרקנו את הכסא ואת הסירה והשארתי רק את תיק המילוט. באחת ההפוגות פתחתי את התיק, פיזרתי את תכולתו על השולחן, לקחתי את הסכין ואת כדורי המורפיום ואת השאר חילקנו כמזכרות. הכדורים ליוו אותי תמיד בערכת העזרה הראשונה ואת הסכין העברתי לבני הקטן שבהמשך היה גם הוא לתותחן. 

 

נסענו במעלה ציר עכביש לכיוון טסה, הדרך הייתה עמוסה בכלים ואחד מהם היה עמוס בציוד קשר. לא היססתי, עצרתי אותו וביקשתי לקבל מכשיר קשר 25. הקצין שישב במשאית נראה המום מן הבקשה שלי. זיהיתי אותו כחזי, חברי מקורס קצינים בבה"ד 1. הוא זכר. חיבק אותי והעביר אלי את המכשיר שבקשתי. בעזרת מכשיר הקשר הזה הצלחתי לשמור על קשר באופן שאף אחד אחר לא יכול היה, היה לו מגוון תדרים יוצא דופן.

 

כשהגנו לטסה ראינו שם את הסוללה אותה הפציץ הטייס שהתרסק מעל סוללה ד'. ראינו חיילים שצעדו לאורך הכביש כשבגדיהם שרופים וקרועים. חלפנו על פניהם בדרך לאיסמעיליה. 

 

בדרך לאיסמעיליה פרסנו מול התעוזים "חמוטל" ו"מכשיר". המצרים כבשו אותם בימים הראשונים למלחמה ונערכו סביבם. נדי הורה לי לפרוס את הסוללה בכיוון "מכשיר" ולהיות זמין ברשת השריון. השתמשתי במכשיר הקשר שקבלתי מחזי. לא היה לנו מצפן בסוללה והייתי צריך למצוא דרך כיצד לבצע את הירי. פרסנו את הכלים, בדקתי את הנתונים במפה ומצאתי שהכביש מקביל למטרה שלנו, הוריתי לשי להציב מרגמה במקביל לכביש ולאופנר הוריתי להוציא נתונים לטווח של 5 ק"מ. ירינו, דילגנו ושוב ירינו. לא היה סיוע אחר מלבדנו לכוח השריון שפרץ. הטרדנו אותם באש בלתי פוסקת ביום ובלילה. בלילה קיימנו משמרות ותורנות ירי. ירינו אלפי פצצות בזמן שהמשאיות המשיכו לפרוק עבורנו עוד ועוד פצצות. נשאנו את הפצצות על זרועותינו. שלמה סקר, הנהג של צוות 3, הלך ממש על ברכיו ובכה מן המאמץ, כל פצצה שקלה 12.5 ק"ג.

 

כל הזמן הקפדתי לבחור את העמדה של הסוללה על פי המקום הכי בטוח שזיהיתי בסביבה. כך היה גם בעמדה שלנו בציר טליסמן. מצאתי משטח עמוק יחסית, בו לא ניתן היה להבחין ממרחק של כמה מאות מטרים. היה חשוב לי למצוא מקום בו לא ניפגע על ידי פגזים שטוחי מסלול. מן המקום הזה הורה לי נדי לטווח למטרה מסוימת. ירינו והנה מיד נענינו בפגז שנפל "קצר". ירינו פגז נוסף ומיד קבלנו תשובה בפגז "ארוך". הסברתי לנדי שאנחנו מטווחים במסגר, אלא שהוא היה עסוק ופקד להמשיך לירות. הודעתי לכל הצוותים להיכנס לשוחות ולהישאר בהן עד להודעה שלי. הצוות המטווח קיבל הוראה דומה: לירות ולהיכנס מיד לשוחות. ירינו ומיד לאחר מכן שמענו שריקה של פגז 152 מ"מ, הוא התפוצץ בינינו. לזיכרון שמורה איתנו עד היום תמונה בה כול הצוות ניצב בתוך הבור שיצר הפגז. המפי"ק נפגע, כל הציוד שהיה קשור בחוץ נקרע, כולל המזוודה של ששון, אביגדור נפגע ברסיסים בכול גופו, אבל מיהר להכריז שהוא בסדר בעודו רץ לאמבולנס שניצב בצידו השני של הכביש. גם הרדיאטור בזחל"ם של סלמה נפגע. שמעתי בכי מהכלי של מורדוך, פתחתי את הדלת וראיתי אותו יושב בכסא הנהג ובוכה. הוא הצביע על הדלת בסמוך לראשו ואמר לי:" תראה מה הרסיס עשה. ואתה אמרת לי רגע לפני כן לצאת מהכלי. לולא יצאתי, עכשיו הייתי מת". מיהרנו לדלג לאחור, כדי להימנע מפגיעות נוספות.

 

הימים והלילות עברו חלפו, שיגרה של ירי. יורים עלינו ואנחנו מחזירים ירי. השריקות של הפגזים הנורים עלינו – מפחידות. לעתים אנחנו שומעים רעשים מוזרים ורואים חוטי חשמל מאחורי הפגזים הנורים. אלו טילי נ"ט שלא פגעו בטנקים של חיל השריון הנלחמים לפנינו. אנחנו מתמחים בזינוקים לשוחות. כבר שבועיים אנחנו שוהים בחושות, אף אחד אינו מסיר את הקסדה ואף אחד אינו חולץ את הנעליים. מותר לחלוץ לדקה, לשטוף את הסירחון ולנעול מחדש. זעירא נפצע, השוחה שלו לא הייתה עמוקה דיה והוא נפצע בישבן מרסיס. אנחנו חוזים במתקפות של טייסי חיל האוויר, נראה כאילו הם ממש צוללים אל סוללות הנ"מ של המצרים, ללא פחד. אתמול ראינו מטוס סקייהוק מתפוצץ באוויר, לא ראינו את הטייס מחלץ את עצמו, כאב לנו בחזה לחשוב עליו. היום שוב ראינו להק של שני מטוסי סקייהוק, האחד פלט "מוץ" מעל סוללת הנ"מ והשני לא הצליח להימלט מן הטיל שנשלח לעברו, התפוצץ באוויר, אלא שהפעם הטייס הצליח לחלץ את עצמו. הקלה גדולה.

 

יורים ונחים וממשיכים לירות. חילקתי את הירי בין הצוותים כדי שאפשר יהיה לנוח מעט. במאמץ הגדול של הירי הבלתי נפסק, מתעורר בי חשש מהזנה כפולה. אני מבקש מששון שישגיח במיוחד כשעושים הפסקה בירי. ששון מתקשה בביצוע המשימה שהטלתי עליו. נזפתי בו קשות. מיד לאחר מכן שמענו פיצוץ עמום מאחורינו. בעזרת המשקפת אני רואה את גודל האסון. בסוללה אחרת נעלמה מרגמה, היא וכול אנשי הצוות שלה. שלושה אנשים נהרגו כתוצאה מהזנה כפולה. אין לי ברירה, אני חייב לשמור על האנשים שלי מטעויות שהם עלולים לעשות בעצמם. בגלל קושי, בגלל עייפות, בגלל חוסר תשומת לב.

 

יום אחד קבלתי הודעה מנדי במכשיר הקשר שעלי להישאר במקומי ו...שלום. ניתוק. לאחר מכן הופיע רגלי ומסר לי שהוא משאיר אתי קצין אחראי, ברקוביץ, שהוא קצין וותיק ממני בגדוד. לא הסכמתי. ערערתי על ההחלטה שלו. ידעתי שאני שמרתי על אנשי הסוללה שלי מכול משמר. אף אחד לא יוכל לעשות זאת טוב ממני. הוא, ברקוביץ, נשאר ללא סוללה, כיון שזו נשרפה. הודעתי לנדי ש"או אני או ברקוביץ, שנינו ביחד, אין מצב!" נדי הבין וקבל. שוב אנחנו סוללה יחידה בשטח. אני האחראי היחידי. מעתה אני יוזם את הירי. הייתי מתקשר לקש"א (בדיעבד נודע לי ששמו אבינועם פורת והוא היה צוער שלי בצריפין), הוא היה אומר לי :"חבורת מצרים רצים אלי מכיוון מכשיר, תירה!" ואנחנו יורים. כאשר התחמושת נגמרה, הייתי שולח את צביקה והוא היה דואג לחידוש המלאי. באחת הפעמים קיבלנו מלאי של פצצות מרעום לריסוק אוויר מסוג "פילון". היינו באמת חופשיים בשטח והייתה הרגשה שאנחנו פועלים עצמאית ופועלים נכון. הייתה אווירה של אנחנו כול יכולים...

 

באחד הערבים התקרב לעברנו רכב מכיוון טסה. הוא נסע באורות מלאים, מישהו מכוח שכן צעק לעברו שיעמעם את האורות, משלא נענה, ירה לעברו והשתרר שקט. בבוקר ניגשנו לרכב ומצאנו סימני דם, אלא שאף אחד לא נמצא בסביבה. בחלקו האחורי של הרכב מצאנו אוצר: כדורים, רימונים, רימוני תאורה ופצצות בזוקה. פרקנו הכול וכך כל צוות יכול היה סוף סוף לקבל תחמושת חופשי. כל בוקר אחרי האוכל ערכנו מטווח. בעיקר לכיוון המצרים, אבל לא רק עליהם, ירינו בזוקות אמיתיות על ערימות ארגזים, למדנו ליהנות מהמלחמה, הנה אנחנו משחקים באש ואף אחד לא כועס עלינו.

 

בלילה המתח היה מגיע לשיאו. הידיעה שהקומנדו המצרי יושב מולנו גרמה להתגברות הפחדים בלילות החשוכים. כמו באַש-לילה, כשמשחקים בחושך, הכול נעשה מפחיד יותר. כדי להתגבר על כך, החלטתי להקים קו הגנה. הטמנו מוקשים בחזית הסוללה וחיברנו חוט תיל בין מוקש למוקש. היינו מכווננים קפיץ ליד כל מוקש על ידי הטיית העמוד לפי הצורך. עם רדת החשיכה, הלכתי בין העמודים והוצאתי את הנצרות מהרימונים, אלא שאז התפוצץ אחד מהרימונים. לרגע הייתי עיוור. התאורה שימשה את המצרים והם התחילו לירות, אלא שאני לא שמעתי דבר ולא ראיתי דבר. צעקתי שיבואו לקחת אותי. בבדיקה שנעשתה לאחר מכן, גיליתי שהרס"ל בבדיקתו היומית מצא שהעמודים עקומים ולכן החליט ליישרם ובכך למעשה דרך את המוקשים. 

 

באחד מימי הירי הופיע בסוללה אדם יקר ששמו אריה זינגר, בצה"ל הוא שימש כסגן אלוף, ובעברו ניצל מהשואה. הוא הגיע כדי לעודד אותנו, כדי לספר לנו על נפלאות הבורא. זכור לי היטב כמה מילות העידוד שלו תמכו בנו וחיזקו אותנו בימים ההם. 

 

מיד לאחר שנעזבנו על ידי הגדוד ונשארנו עצמאים בשטח, נודע לי בקשר שעומד להתבצע ניסיון חילוץ של גופות מתוך התעוזים "מכשיר" ו"חמוטל". כוח טנקים התקדם לעבר התעוזים ואני הצבתי את הקנים בפריסה רחבה מול היעדים. עם ההתקדמות, נלכדו הטנקים וכותרו על ידי המוני חיילים מצרים. ארבעת הקנים שלי לא יכלו ממש לעזור. שמעתי בקשר את צעקותיהם של הטנקיסטים. הודעתי לקש"א אבינועם שאני מכין מסך אש מתגלגל. הנחיתי את הצוותים להמשיך לירות, בחנתי את לוח הארטילריה עליו שלט אופנר, ניתחתי את השטח וחילקתי את הנתונים לכל אחד מארבעת הצוותים. עיבוד הנתונים נעשה על גבי דף ובראש, לא באמצעות מחשב. החלטתי להשתמש בפצצות המיוחדות אותן הביא צביקה, הפילון, הוא הביא לנו בזמנו 200 פצצות כאלה. ירינו עכשיו את כולן. הפעלתי את הרמקול כך שכול הצוותים יוכלו לשמוע את דברי השבח שנאמרו על ידי המח"ט של השריון (יואל גורודיש, אח של גורודיש הגדול): "עבודה נפלאה שאין לתאר במילים, עבודה מעולה, אני מעריך את ההרוגים המצרים במאות". עוד אנחנו נהנים מהתשבחות, הופיע לפתע סא"ל בקינשטיין והורה לנו בפקודה לחדול לירות, הוא הציג את עצמו כמפקד האגד. פניתי למח"ט בקשר וביקשתי שישחררו אותי ממנו ואמנם לא ראינו את בקינשטיין יותר. בדרכם חזרה מן המשימה, הטנקיסטים חלפו על פנינו והצדיעו לנו. כן, היינו גיבורים וראויים. למחרת בא המח"ט לבקר אותנו ושהה במחיצתנו שעה ארוכה, הוא טפח לי על הגב כל הזמן וסיפר את שאירע ולא שכח להגיד: "תשלח מישהו לאפסנאות שלי אני כבר אדאג לכם". מאותו יוםנציגי סוללה ג' התייצבו אחת לשבוע באפסנאות ולקחו מכל הטוב שהעניקה החטיבה. רס"ל ששון לא החמיץ אף נסיעה ודאג שלא יחסר לנו תחתון או בגד, אבוקדו או עוגה. גם נדי, הקיבוצניק מהפלחה, טרח לכתוב מכתב ובו כתב: " שמח שאתם עובדים יפה". 

 

צביקה, הוא שהיה אחראי על החופשות. הוא יצא ליחידת הרכב בבאר שבע וחזר אלינו עם טנדר מגויס. בטנדר זה החלטתי שאוציא את החיילים לחופשות. התוכנית הייתה כזו: נסיעה של 16 שעות עד תל אביב ובחזרה, יציאה לחופשה בבית ל-8 שעות ברוטו. כל סבב כזה נמשך 24 שעות. האנשים היו מאושרים. הם חזרו עם רוח חדשה. שריקי היה הנהג שלנו, הוא אמר שהוא יהיה שמח להיות נהג ההיסעים שלנו והוא אמנם נסע כל יום לתל אביב ובחזרה. הוא היה מתדלק בדלק אדום, מקפיד על כללי התנהגות בטוחה וכך קרה שעד סוף השבוע השלישי למלחמה כול אחד ביקר בביתו. חוץ ממני, אני חיכיתי עוד זמן עד שיגיע מחליף.

 

שוב הצטרפנו לגדוד שחזר למקום מושבו ליד איסמעיליה. סביבנו ביצות שחורות ותעלות מים, בסיסים עזובים. מדי פעם דילגנו. הגיעו שמועות על גנרלים מושחתים, הגיעו הוראות על יציאות פעם בחודשיים, הבטיחו שיגיעו להחליף אותנו, הרגשנו נטושים. שמענו מבני המשפחות שקשה להם, שהם לא זוכים לתמיכה. היה קר, חורף. לא זכינו למקלחות ולציוד מתאים. בתוך כל המרירות שהתחילה לבצבץ, ניסיתי לדאוג להרגשה טובה: שוויון בשמירות וביציאות הביתה, ארוחות טובות, מועדון משחקים, בית כנסת פעיל. 

 יותר מחודש חלף מתחילת המלחמה, עזבנו את העמדה בטליסמן והצטרפנו לגדוד שישב במבואות העיר אסמעליה ועמיעד ליפשיץ חזר לסוללה, דבר שאפשר לי לצאת לחופשה ראשונה בבית.

      צביקה לקח אותי לשדה התעופה בפאיד והעלה אותי למטוס הרקולס שנחת בתל נוף.

ההתרגשות שלי הייתה אולי הכי גדולה בחיי : אבא שלי שרת בצבא קבע בבסיס תל נוף והלכתי ברגל מהמטוס לחפש אותו.

אבא שלי, ניצול שואה ושריד בודד למשפחה גדולה מליטא, היה בודד בעולם תרתי משמע ואני הייתי משוש חייו.

לא היה מי שדאג לי יותר מאבא שלי.  החיבוק והבכי בפגישה היו דבר שלעולם לו ישכח ממני.

 

צביקה הפך לקצין הטיסות של "א"א 2888" (כן, זה השם שהוא יצר בשביל להטיס אותנו...ואף אחד לא שאל...) ודאג לנו לכרטיסי טיסה מפאיד. פעם אחת אפילו זכינו להופעה של "הגשש החיוור". ביחד עם הגששים היינו עשרה בחדר כולל עמיעד ליפשיץ ופרונדליך הקשר. פולי היה שיכור כלוט והם שרו לנו רפרטואר שמעולם לא הושמע. לעולם לא אשכח את המופע ההזוי הזה. 

 

ושוב נשלחנו למשימה עצמאית: יצאנו למישורי פאיד להחליף את פ'רלה. הגענו לאזור מישורי שהזכיר לי מגרש כדור רגל. דרשתי שיבצרו אותנו ואמנם אריה המכונאי, מפעיל הצמ"ה, הביא D9 ובמשך כל הלילה הוקמה סביבנו עיר דייק. ידעתי שרק פגיעת מרגמה ישירה יכלה לגרום לנו נזק. הרגשתי שהעמדה מספקת את מירב ההגנה לחיילים. ירינו קצת ואריק שרון בא לבקר אותנו וישבנו שעה ארוכה בחדר האוכל סביב תה, סנדביצ'ים ועוגיות. הוא בא לראות מי הגיבורים שיורים בלי הפסקה, כך אמר לו מג"ד השריון.

 

ניצלנו את האזור לאימון הסוללה, הגענו לרמה שכל אחד בצוות עשה הכול. אפילו נהגים ידעו לעבוד על הכוונות. צביקה הביא כרטיסי טיסה לכולם לתל אביב, שלחנו את הכלים לבאר שבע ובבוקר נפגשנו כולם כדי להחזיר ציוד ולהיפרד, לא להרבה זמן, עד לאימון הבא. ימים ארוכים, אולי שבועות, חיפשתי את עצמי, ירד ממני העול הקשה, לא, לא בכיתי. הייתי מאושר שהחזרתי את כל החיילים שלי הביתה חיים. ידעתי שנתתי חלק ממני בשביל זה, אבל הייתי מאושר. שמחתי עם אשתי וילדי , כן, ידעתי שלה היה קשה עוד יותר עם שלושת הקטנים, התחלתי לשקם את ההריסות של העסק שחרב. ז'קי אבן, מפקד האוגדה, אמר לנו "חובה עלינו לשרוד כי עוד נכונו לנו מלחמות". כן, הוא כבר ידע אז, שהמלחמות לא תגמרנה.

 

תודה לאירית ,אשתי ואהובתי שעיבדה את דברי אחרי 36 שנים. 

והנה שנת 2012 אני משפחתי: חמשת ילדי בני זוגם ותשעת נכדי בטיול שנתי באיטליה.

בריאים ומאושרים אולי בזכות אותם ימים......

 

 

 

 

 


הוספת תגובה




































שלח
©2010 כיפורים, כל הזכויות שמורות.
פרטים שימסרו דרך האתר ישמשו למטרה לה נמסרו בלבד
העמותה לא תעביר כל נתון בלי אישור