עמוד הבית / החשבון שלי / צור קשר
שלום אורח | התחבר
סיפורים
קטגוריות
החזית המצרית - קרב
החזית המצרית - שבי
החזית הסורית - קרב
החזית הסורית - שבי
עוד סיפורים
דביקות במשימה ובלחימה
שבוי בפקודה - אורי אהרנפלד
סא"ל אבי לניר ז"ל
מוטי אביעם
לחימה עד כלות
הקרב שלא נגמר
בקרב ובשבי
גדוד 106 במלחמת יום כיפור
יזהר חופשי ז"ל
חובש מול קומנדו
השקת הספר בחצי הדרך לקהיר.
אלם קרב
מלחמת יום הכיפורים שלי
טרטור 42
שלמה ליאור
הקרב על החרמון
סיפור מסע - שלמה ליאור
מאיר בן רייטן
זכרונות מלחמת יום כיפור
בקרב על החווה הסינית: הסיפור שלא סופר
מלחמת יום כיפור ואני - מיקי אסולין
יום הכיפורים שלי - אסנת נחשון

מאיר בן רייטן


מאת: מאיר בן רייטן
סיפורו של : מאיר בן רייטן
שירות צבאי: פלוגה ז' גדוד 74 חטיבה

גירסת הדפסה   |   שלח לחבר

החזית הסורית - קרב |

 
שמי מאיר בן רייטן יליד 1952, אב ל-3 ילדים וסבא לנכדים. עובד כמעצב גרפי בכיר בסטודיו לעיצוב.
התגייסתי לצה"ל בדצמבר 1971. סיימתי טירונות חי"ר ברפיח והמשכתי בבית ספר לשריון וכאן הוכשרתי כנהג טנק. בסיום צמ"פ ב-1972 הגעתי לגדוד 74 פלוגה ז', לצוות של טנק מ"מ 1 והחלפתי את הנהג שיצא לקורס מט"קים. בטנק הזה נשארתי עד תחילת מלחמת יום הכיפורים.


עד חודש אוקטובר 73, לפני המלחמה בתקופה שגרתית כפעילות מבצעית, כל מחלקה הייתה מתמקמת במוצב טנקים או לחלופין ישבנו בגדוד במסגרת פלוגתית לצורך אימונים וטיפולים בטנקים.
כחודשיים לפני המלחמה בקיץ 73, מחלקה 1, המחלקה שלי, תפסה קו במוצב 104. המטרה הייתה מניעת חדירת מחבלים משטח סוריה, כאשר עיקר הפעילות במוצב הייתה לימוד השטח וטווח מטרות, וכל בוקר פתיחת ציר על זחלים ו"ימי קרב".(עימותי ירי מול טנקי הסורים) 
"יום הקרב" האחרון שלנו היה ב 13.9.73. בקרב הזה הצלחנו להשמיד מספר טנקים. וזאת לא הייתה הפעם הראשונה עבורי של לחימה אמיתית עם השמדת כוחות אויב. במקביל באותו יום מטוסי חיל האוויר הפילו 13 מטוסי מיג. למחרת כל העיתונים שיבחו את הפלת המיגים ובקושי הייתה התייחסות להשמדת הטנקים סוריים. הזכייה הגדולה שלנו הייתה בקבוקי שמפניה שקיבלנו מהחטיבה.
בסיום פעילות מבצעית ירדנו בחזרה לגדוד 74 על-מנת להכין את הטנקים לביקורת חימוש. עם תחילת הטיפול הוצאנו פגזים ופתחנו מנועים כפי שכל טנקיסט מכיר. באותה תקופה  מ"מ 1 שלי יונתן, קיבל קידום ואת מקומו תפס קצין צעיר דני אוברלנדר שסיים קורס קציני שריון. כמו-כן התותחן שלי, מושבניק, קיבל חופשה חקלאית והטען קשר מסיבה כל-שהיא היה בכלא, ומקומם באופן זמני תפסו שני אנשי צוות חדשים יהודה כרסנטי ויהודה רז שסיימו לפני זמן קצר צמ"פ והגיעו לגדוד.


באחד הערבים בשעות המאוחרות תוך כדי עבודה בטנקים קיבלנו פקודה... להחזיר בדחיפות את הטנקים לכשירות מבצעית ולתפוס קו פלוגתי בגזרת "חושניה" יחד עם כוח נוסף של גדוד 53. תוך זמן קצר הפלוגה הייתה ממוקמת בתוך המבנים של "חושניה" (לשעבר בסיס סורי במרחק קילומטרים ספורים ממוצב 111). היה ברור לנו שבניגוד ל"ימי הקרב" שהשתתפנו בעבר וע"פ מידע מודיעיני שנמסר לנו, ה"יום קרב" הזה יהיה שונה - אולי קרב במסגרת יותר גדולה. נאמר לנו, שיתכן ויהיה ניסיון לכבוש את מוצב 111. 48 שעות לתחילת המלחמה קיבלנו פקודה, שעלינו לישון עם הסרבלים אך את הנעליים אפשר לחלוץ. בערב יום כיפור הפקודה השתנתה - אסור לישון, מותר לשכב לנוח בלבוש מלא כולל נעליים. למחרת בוקר יום כיפור נאמר לנו להפסיק את הצום, ומיד אח"כ קיבלנו פקודה להתפרס במבנה פלוגתי מחוץ ל"חושניה" ולהישאר על הטנקים מוכנים לכל התפתחות.


בזמן ההמתנה ישבנו על הטנק, האווירה הייתה מתוחה לא ידענו למה לצפות, היה שקט לא דיברנו והיתה תחושה שכל אחד מסתגר עם עצמו. על מנת להפיג את המתח ולהרגיע כאחד בעל ניסיון "מימי קרב", ניסיתי להסביר שזה לא כל כך נורא. נעבור עוד יום של לחימה נשמיד עוד טנקים סורים ובערב נחזור לבסיס נפתח בקבוקי שמפניה נחגוג ונזכה לביקור של כתבי עיתון במחנה. עוד לפני שסיימתי לספר חוויות, התחילה הפגזה סורית כבדה. גשם של ארטילריה, המרחק בין נפילה לנפילה הייתה מטרים בודדים. באותו רגע  גם מטוסים סורים חלפו מעל ראשינו בגובה נמוך מאוד עד כדי כך שיכולנו לראות את הקסדות של הטייסים. קפצנו אל תוך התאים והתחלנו בדהירה מהירה  בתוך ענן כבד של הנפילות, לחצתי על דוושת הגז עם כל משקל גופי, וכך טיפסנו לרמפה הצפונית היחידה של מוצב 111.  למרות ההפגזה המדויקת של הסורים הכול התנהל כשורה וכפי שלימדו אותנו בתרגולות.


זמן קצת אחרי שהתמקמנו מאחורי הרמפה פתחנו באש. בגלל מגבלת גובה הרמפה, אני מתוך תא הנהג לא יכולתי לראות את הכוח הסורי. המילה היחידה ששמעתי בקשר הפנימי וללא הפסקה הייתה "אש". לא הבנתי איך הם יורים ללא הבחנה, הרי תמיד תרגלנו חלוקת גזרות וניהול אש. תוך כדי ירי דני אמר לי בקשר פנימי לעלות על הרמפה. הבנתי שתנאי השטח מחייבים אתנו לירות לטווחים קצרים מהמקובל. עליתי על הרמפה הסתכלתי מהאפיסקופ הבנתי שהמצב קריטי, עשרות אם לא מאות משאיות סוריות מורידות חיילים על מנת לעבור את הגדר לשטחנו וחמור מזה - כמויות של שריון סורי, מאות טנקים ורכבים משוריינים נוסעים לכיוון גדר הגבול, מהתמונה שנתגלתה לי הבנתי שלא צריך לכוון, בצפיפות כזאת כל פגז שיוצא מהקנה פוגע בול. כל כלי שנפגע לא עוצר את התקדמות השיירה הסורית, הם עוקפים וממשיכים לנוע לעברנו. בכל זאת בין לבין המשכנו בקשר לדבר על כמות בקבוקי השמפניה שנזכה. למרות זאת רצינו להאמין שזה עדיין "יום קרב" אבל במימדים ענקיים. באותם רגעים לא חשבנו מה נעשה כאשר התחמושת תיגמר, מאחורינו אין טנקים נוספים, אין לנו גיבוי, אבל ידענו שאסור שהשריון הסורי יעבור את הגבול, צריכים לעמוד במשימה בכל מחיר.


תוך כדי לחימה קיבלנו פקודה מהמ"פ אורי עקביה להצטרף אליו על מנת לבלום את חדירת הטנקים הסורים לשטחינו דרומית למוצב 111. אחרי נסיעה קצרה עקפנו מערבית למוצב 111, אנחנו טנק מ"מ 1 התמקמנו כקילומטר דרומית למוצב 111 והמ"פ התמקם בערך במרחק של 100 עד 200 מטר דרומית לטנק שלנו. תוך שניות זהינו מספר רב טנקים הסורים והתחלנו לנהל קרב בטווח קצר שין בשין בירי חופשי במטרה להדוף אותם, טנק מ"פ ואנחנו טנק מ"מ 1 היינו חשופים אבל לא ויתרנו מול מספר רב טנקים סורים שעולים עלינו.
כעבור זמן קצר שמעתי בקשר הפנימי שצריכים לעשות "מלא מחדש" להעלות פגזים מבטן הטנק אל תוך הצריח. לאור הניסיון שהיה לי מתקריות קודמות, ידעתי שטנק שלא בתנועה, במדרון קדמי וחשוף, מסכן את עצמו מול כוחות האויב. בקשר הפנימי התחלתי לצעוק לדני אוברלנדר מ"מ 1 "תן פקודה לנסוע לאחור להתחמש ונחזור, אסור לנו להיות כאן" אני זוכר שצעקתי עליו מספר פעמים אבל הפקודה של דני מ"מ 1 לא הגיעה, ממקום מושבי בתא הנהג לא יכולתי לדעת מה היו השיקולים שלו לא להגיב ולהשאיר אותנו במקומנו.


כעבור זמן קצר פתאום שמעתי פיצוץ חזק והרגשתי שהטנק מתרומם באוויר, הבנתי שנפגענו. מאחורי כסא הנהג קיים פתח שמקשר בין אנשי הצוות לנהג. עם הפגיעה הרגשתי גל חום אדיר על הגב, הידיים והראש שלי. באותו רגע עשן חדר לתוך תא הנהג. פתחתי את המדפים, למזלי התותח לא היה מונח מעל מדפי הנהג, ירדתי מהטנק ותוך כדי הסתכלתי לכיוון הצריח. עשן כבד וסמיך יצא ממנו. בריצה הגעתי לטנק מ"פ בצעקות דיווחתי לו שנפגענו, תשובתו הייתה לחזור ולחלץ את הטנק לאחור. בקפיצות בין הסלעים תחת אש כבדה חזרתי ונכנסתי לתא הנהג. עשיתי את כל הפעולות הנדרשות שלימדו אותנו יום ולילה, על מנת להזיזו לאחור אך כל ניסיונותיי נכשלו. יצאתי מתא הנהג, עליתי לצריח כאשר עדיין יצא ממנו עשן כבד ניסיתי להכניס את הראש ולהבין מה קורה שם. המתכת בערה מחום. וכאן אני מעדיף שלא להוסיף פרטים נוספים על מה שראו עיניי.


למרות שריקת הכדורים והפיצוצים שהיו בשטח קיבלתי החלטה שאני חוזר לטנק מ"פ במטרה להצטרף אליו, הגעתי ודיווחתי על המצב. המ"פ אמר לי לעלות למוצב ובכך התחלתי את דרכי לשם תחת ירי מקלעים ופגזים. תוך כדי הניסיון לחלץ את עצמי נתקלתי בטנק 1 ב' של צבי מזרחי שהיה בדרכו לטנק מ"פ. עם כניסתי למוצב המופגז ראיתי חיילים של נחל- מוצנח וטנקיסטים שחלקם פצועים וחלקם לא בחיים. אחד ממפקדי המוצב ניגש אליי הציע לי מים ושאל אם אני פצוע, הסברתי לו שיש לי כוויות בידיים ובעורף אבל אני מתפקד. ביקשתי לקבל משימה במוצב, הוא הצמיד אותי לשני חיילים מפעילי בזוקה ואמר לי "החושך יורד יהיה קשה לזהות טנקים שלנו או של הסורים אבל אתה יכול להבדיל לפי הרעש של המנוע ולפי זה לכוון את האש".


התמקמנו בעמדה הדרומית של המוצב משם ראיתי את הטנק הפגוע שעד לא מזמן הייתי בתוכו עם דני שלא ידע מה זה פחד, יהודה רז ויהודה כרסנתי שעדיין לא הספיקו להתלכלך מהגריז של הטנק . במשך הלילה ראיתי עוד מספר הבזקים מכיוון הטנק שלי אבל לא יכולתי להבחין אם זה פגיעה נוספת או פיצוצים של התחמושת. עד אור הבוקר המשכנו במשימה שלנו, ירינו אבל לא היה לנו מושג אם פגענו במטרה כלשהי.


אחרי לילה קשה בשעות הבוקר המוקדמות, ביקשו מאיתנו להתכנס בפתח המוצב, שם היו שני טנקים ונגמ"ש שבאו לחלץ אותנו, איך הם הגיעו, או מי הם היו לא היה לי מושג... במהירות רבה פינינו מהמוצב את כל הפצועים וההרוגים, העלנו אותם על הכלים, את הגופות קשרנו בחבלים כדי שלא יפלו תוך כדי הנסיעה. אחד המט"קים שהיה על הצריח שאל מי כאן נהג? אני תוך שנייה קפצתי לתוך התא והתחלתי בנסיעה. תוך כדי נהיגה התברר שהצידוד לא תקין. המט"ק כיוון אותי עם משיכת ידיות על מנת להגיע למטרה ולפתוח באש נגד חיילים וכלים סוריים שהיו מפוזרים בשטח שלנו. ירינו לכל כיוון על-מנת לפנות לנו ציר חילוץ, וכך המשכנו לגלוש עד "נפח" וחילצנו את עצמנו. ב"נפח" –  מצאתי בסיס כמעט נטוש. התחלתי להתהלך הלוך ושוב כאילו לא יודע מה לעשות. עברה בי מחשבה לרדת לגדוד 74, ותוך כדי הליכה עברתי ליד בונקר חפ"ק, קצין חיל  אויר ניגש אלי ושאל בעיניים עצובות אם הקרב היה קשה. סיפרתי לו בקצרה שהמצב קשה מאוד, והמשכתי ללכת. באותו רגע התחלתי לקלוט שנשארתי לבד, הרגשתי בדידות, עיניי דמעו והתחלתי לשחזר את שעבר עלי עד אותו רגע, היה לי מאוד קשה לעכל את העובדה שהחברים שלי נפגעו וחלקם לא בחיים. הסורים חדרו אל תוך השטח שלנו ואנחנו שתמיד היינו יותר חזקים ויותר טובים מהם לא הצלחנו לבלום אותם. תחושה של כעס, של עצב ואולי גם רצון של נקמה שטפה את גופי. החלטתי שאני אעשה הכול על-מנת להמשיך להלחם נגד האויב הסורי. אבל קודם כל הייתי צריך להגיע למקום שאוכל להשיג טנק וצוות חדש ולחזור לרמה.


 תוך כדי חיפוש אמצעי תחבורה מצאתי אוטובוס צבאי שנסע ל"פילון". עליתי עליו – בנסיעה בדרך ראיתי טנקים וזחל"מים שנוסעים לכיוון "נפח", כשהגעתי ל"פילון" קיבלתי טיפול רפואי ובהמשך מצאתי קבוצת חיילים וקצינים שמנסים להקים פלוגה חדשה. שובצתי בפלוגה חדשה שהייתה מורכבת מחיילי שריון סדירים ומילואים. וכאן סיימתי לתפקד כחייל ששייך לחטיבה 188.
כאן המשכתי להילחם במסגרות אחרות והחלפתי צוותים שלא הכרתי .הצוות האחרון שנשארתי איתו היה שייך לחטיבה 7. בשלב יותר מאוחר נודע לי שזאת הפלוגה של המ"פ זמיר בכיניו בקשר היה "טייגר" המשכתי את המלחמה כאיש צוות מהפלוגה מהפריצה עד לסיום כיבוש המובלעת הסורית. בסיום הקרב כאשר עצרנו בחניון יום על-מנת להתארגן מחדש, המט"ק חזר מישיבה שהתקיימה עם המ"פ זמיר, ניגש אלי ואמר: "המ"פ זמיר לא רוצה בפלוגה שלו אף חייל מחטיבה 188". לרגע חשבתי שלא שמעתי נכון אבל אוזניי לא הטעו אותי. הייתי המום, נלחמנו לאותה מטרה, באותה פלוגה, עמדתי במשימה ובכל זאת המ"פ זמיר כקצין בצה"ל מתנגד לקבל לוחמים מחטיבה 188 שנמחקה. אחרי כל מה שעבר עליי במקום לקבל "חיבוק" תמיכה - המ"פ זמיר מחליט להפטר מחיילי חטיבה  188. זה מאוד פגע בי הרגשתי בודד ונטוש ומחוסר ברירה לקחתי את הציוד הדל שהיה לי (מעיל ונשק) והתחלתי לחפש טרמפ לגדוד 74 על מנת לחזור ולברר מה קרה ליחידה ולחברים שלי. בדיעבד זמיר בהחלטה שלו עשה לי טובה, בזכותו חזרתי לחטיבה 188 ולחברים שנשארו בחיים.


עם כניסתי לגדוד ניגשתי לשלישות וגיליתי שאני ברשימת הנעדרים. מחקתי את שמי מהרשימה התחלתי לקלוט איזה גיהינום עברנו ואיך נשארתי בחיים. תוך מספר ימים עם תחילת הקמתה של החטיבה מחדש תפסתי את מקומי בפלוגה ז' של גדוד 74. וכך כיחידה אורגנית חזרנו למובלעת הסורית למלחמת ההתשה שהמשיכה עד להפסקת האש ונסיגה מקוניטרה. כאן עברתי לטנק של המ"פ מוטי עמיר עד שחרורי בדצמבר 1974. מוטי עמיר היה הקצין היחידי מפלוגה ז' שנשאר בחיים אחרי המלחמה. לצערי היום הוא לא נמצא איתנו. מוטי נפטר לפני כחודשיים ממחלה קשה.
עם השנים גליתי שביום שעלינו על הרמפות וחשבנו שזה "יום קרב", לא חלמנו שזו תחילתה של מלחמה בחזית דרומית וצפונית, בדרג המדיני ובפיקוד של צה"ל ידעו שאנחנו במלחמה. האם באותם רגעים מישהו בחדרי חדרים חשב איך מספר טנקים בודדים ללא כל תגבורת יכולים לבלום את מאות הטנקים אלפי יחידות חי"ר וקומנדו סורים. אחרי שתיקה של שנים גם היום לא מצפה שיגידו תודה ללוחמי 188 כי אנחנו כלוחמי שריון כצבא שרתנו את המדינה.


היום כאזרח כאשר שואלים אותי על שרותי בצה"ל ואני מציין שהייתי בחטיבת שריון, מיד מדברים איתי על חטיבה 7, חטיבה 188 לא כל כך זכורה להם. אני משוכנע שהשנה בזכות הספר "על בלימה" נעשה צדק ותוקן העוול שנעשה במשך 36 שנה (הסיפור נכתב בתאריך 22.9.2009).
                                                                                                                   מאיר בן ריטן


הוספת תגובה


שלח
©2010 כיפורים, כל הזכויות שמורות.
פרטים שימסרו דרך האתר ישמשו למטרה לה נמסרו בלבד
העמותה לא תעביר כל נתון בלי אישור