עמוד הבית / החשבון שלי / צור קשר
שלום אורח | התחבר
סיפורים
קטגוריות
החזית המצרית - קרב
החזית המצרית - שבי
החזית הסורית - קרב
החזית הסורית - שבי
עוד סיפורים
דביקות במשימה ובלחימה
שבוי בפקודה - אורי אהרנפלד
סא"ל אבי לניר ז"ל
מוטי אביעם
לחימה עד כלות
הקרב שלא נגמר
בקרב ובשבי
גדוד 106 במלחמת יום כיפור
יזהר חופשי ז"ל
חובש מול קומנדו
השקת הספר בחצי הדרך לקהיר.
אלם קרב
מלחמת יום הכיפורים שלי
טרטור 42
שלמה ליאור
הקרב על החרמון
סיפור מסע - שלמה ליאור
מאיר בן רייטן
זכרונות מלחמת יום כיפור
בקרב על החווה הסינית: הסיפור שלא סופר
מלחמת יום כיפור ואני - מיקי אסולין
יום הכיפורים שלי - אסנת נחשון

זכרונות מלחמת יום כיפור


מאת: שלמה בן-קיקי
סיפורו של : שלמה בן-קיקי

גירסת הדפסה   |   שלח לחבר

החזית הסורית - קרב |

 

אחרי שבועיים שלא יצאתי הביתה הגיע תורי לצאת הביתה לסוף שבוע, ולמזלי זה יצא 

כמו שיוצא השנה: סוף שבוע ארוך של ארבעה ימים בבית כולל ראש השנה.

יום לפני היציאה לחופש (ביום שלישי כמו שהיום) חשבתי כמה מתאים וחשוב לי להיות 

ביום כיפור בבית בגלל הצום ובגלל האווירה המיוחדת של יום כיפור (גם אז, כמו היום, 

הייתי חלוני).

 

ואז פניתי לחייל שהיה צריך להישאר בסוף השבוע הארוך הזה בבסיס, והצעתי לו 

להתחלף: שהוא יצא לראש השנה במקומי ואני אצא ביום כיפור במקומו. החייל לא ידע 

מאיפה זה נפל עליו ובמה הוא זכה, ורץ מהר לרס״ר לעדכן אותו, לפני שאתחרט.

חלף ראש השנה וסוף השבוע היה שקט, ללא כל פעילות מיוחדת. השבוע חלף באופן 

די שגרתי, כמו בכל השבועות האחרונים.

 

מגיע יום חמישי, יום לפני יום כיפור, ואני כבר מצפה לצאת מחר הביתה לסוף שבוע 

מיוחד של יום כיפור (יום כיפור תמיד היה מיוחד בשבילי, עד היום).

ביום חמישי בשעות הערב פורצת שמועה ראשונה שיש כוננות ואין יציאות, ואני מרגיע 

את עצמי שעד מחר הכל ישתנה ואני אהיה בבית ביום כיפור. 

 

בבוקר אני קם, עולה על בגדי א', ומתכונן לצאת הביתה. בשעה 9:00 פורצת שוב 

שמועה שיש כוננות רק של 50%, ואני מקווה ששמי יופיע בן ה 50% שיוצאים הביתה. 

ושוב פורצת עוד שמועה שאין יציאות בכלל, ואז מגיע האוטובוס שאמור לקחת את 

החיילים שיוצאים הביתה לראש פינה, ויש לי שוב תקווה שאצא לחופש, אבל בשעה 

12:00 אני כבר מבין, ומשלים עם זה, שאת יום כיפור אני אבלה בבסיס.

בשעה 16:30 חדר האוכל מתמלא לארוחה מפסקת, ומתחילים להרגיש את יום כיפור 

באוויר. 

 

אחרי הארוחה אני מתחיל להרגיש משהו שונה בבסיס, משהו שלא אופייני ליום שישי 

אחרי צהריים בבסיס, ובטח לא ליום כיפור: תנועת כלי רכב, המג״ד נוסע ברום כרמל 

(היה פעם רכב כזה תוצרת ישראל) ועוזב את הבסיס ואומרים שהוא נוסע לקבוצת 

פקודות באוגדה. החושך יורד על רמת הגולן ואתה מרגיש שיש תכונה מיוחדת באוויר 

ולא אווירה של יום כיפור כמו שצפיתי. 

 

ואז אנחנו מקבלים הוראה להכין את הכלים, למלא דלק בטנקים ובזחל"מים 

ולמלא מים בג'ריקנים.  בקיצור להכין את הבסיס למשהו בלתי ידוע ובלתי צפוי. 

ותוך כדי כך השמועות על מה שצפוי לא מפסיקות לרגע. 

אני זוכר שהלכנו לישון מאוחר בלילה וקמתי בסביבות 7 בבוקר מרעש מנועי טנקים 

ותכונה מיוחדת ובלתי פוסקת

ואז, בסיבות השעה 10:00 בבוקר, הרב אומר שהצום פסק וכולם צריכים לאכול, ואני 

חושב שזה ממש מוגזם לאכול ביום כיפור, ממש לא נורמלי (וכזכור אני חלוני אז והיום). 

ובערך שעה אחר כך פורצת שמועה שבערב תפרוץ מלחמה. 

אני ילד בן 20, לא יודע מה בדיוק זה אומר, ואני חושב: ״אוקיי, נירה כמה פגזים לכוון 

סוריה, וזו הפעם הראשונה שאירה על האויב ולא באימון. מה כבר יכול להיות."

ואז, ללא כל הודעה מוקדמת זה קרה.!!!!    בשעות הצהריים שמענו רעש חזק של 

הרבה מטוסים באוויר, ולא חלפו שניות בודדות וראיתי משהו שעד אז ראיתי רק 

בסרטים: מטוסים מפילים פצצות על הבסיס. רעש עצום ומפחיד, רעש של פיצוצים 

ממש קרוב אלינו, וכולם רצים לתוך הבונקרים (ברמת הגולן היו בונקרים בצורת קיפוד 

עם כניסות קטנות וצרות). 

 

בבונקר שבו הייתי היו בין 15 ל-20 חיילים, כולם ילדים בערך בגיל 20. ברגע הראשון 

היו שקט ודממה. מידי כמה דקות שומעים פיצוצים חזקים ממש קרוב אלינו.

וכל אחד מתמודד עם הפחד בצורה שונה.

אני זוכר חייל בשם אריה כהן (או אולי מזרחי, לא זוכר בדיוק) פורץ בבכי. חייל אחר 

רועד ולא מצליח להירגע וחייל נוסף יושב על הריצפה עם הראש בין הרגליים ובוכה.

כתותחנים, לא היינו חיילים שלוחמים בכוח הראשון, מול האויב. (אנחנו יורים מרחוק, 

מקווים שפוגעים ואף פעם לא רואים את התוצאות).

אני רוצה לספר לכם על כמה אירועים מיוחדים שהיו לי בזמן המלחמה, שהשאירו עלי 

חותם במשך כל השנים הללו. 

לאחר כ- 5 ימים של מלחמה נסוגונו עד לאיזור בית המכס העליון (קצת מעל גשר בנות 

יעקב). 

 

בערב חג סוכות (אולי זה היה יום שישי בחול המועד סוכות, אני כבר לא זוכר בדיוק, 

אבל אני כן זוכר שזה ערב חג או שבת) התחלנו לעלות שוב לפסגת הגולן לכוון 

קוניטרה. השעה היתה בערך ארבע או חמש אחרי הצהריים ושיירה של זחלים עושה 

דרכה ועולה במעלה הרמה ואני נמצא בזחל"ם האחרון בשיירה עם עוד כשישה חיילים, 

לפתע השיירה מקבלת הוראה לעצור ואנחנו עומדים לצד הכביש מנפח צפונה, לכוון 

קוניטרה. החבר'ה יוצאים מהכלים, מסביבנו טנקים שרופים של האוייב, ולצערי גם 

טנקים של צה"ל, גוויות של חיילי אוייב עדין בשטח, ואנחנו עומדים, מדברים, אוכלים 

ושותים. החושך מתחיל לרדת על הגולן, מתחיל להיות קר ואנחנו נכנסים לזחל״ם 

ומספרים בדיחות. אור חלש מאיר לנו, ולאט לאט מתחילים החבר'ה להירדם בישיבה. 

בערך בשעה 23:00 אני מתעורר ללא סיבה, אולי מחוסר נוחות, כל השיירה רדומה ואני 

יוצא מהזחל״ם. בחוץ שקט, חושך, ואני חושב לעצמי שאם יש חייל אוייב שמסתובב 

בשטח, הוא יכול לעשות התקפת התאבדות ולהרוג אותנו.  ואז אני מכניס מחסנית 

לעוזי, יושב נמוך ליד הזחל"ם, מוכן להילחם. מידי פעם עף נייר ומקפיץ אותי מפחד, 

ואחרי כרבע שעה, אולי יותר, מתחילה הפגזה עלינו ולשמחתי כולם קמים, וההוראה 

שאנחנו מקבלים היא לפזר את כל הכוח בשטח כדי שלא נהיה קרובים אחד לשני.

מקרה נוסף : אחרי כעשרה ימים, אולי יותר אולי פחות (לא זוכר בדיוק), מגיעה ידיעה 

שאחת הסוללת של הגדוד שנמצאת למרגלות החרמון נפגעה ואחד החיילים נהרג. 

אחרי פחות משעה מתפרסם בגדוד שמו של החייל ההרוג, יוסי עקיבא ז״ל, חבר ילדותי 

מהשכונה הדר, בה גרנו בחיפה, שהתגייס חצי שנה אחרי לצבא. מה שמאוד זכור לי 

מיוסי בילדות הוא שילדיי השכונה היו קמים לסליחות בערב יום כיפור כדי לשחק 

מחבואים (בחצר בית הספר אלינס שהיום זה קופת חולים מכבי)  בארבע לפנות בוקר 

ויוסי פחד מאוד מהחושך.

 

ברשותכם אספר על אירוע נוסף שמאוד זכור מהמלחמה:

כמה ימים אחרי שיוסי נהרג הרבה כלים שלנו נפגעו והיה צורך בחלקי חילוף. לילה 

אחד בסביבות השעה 21:00 הוטל עלי לנסוע יחד עם חייל מילואים שהיה הנהג 

לסדנה בכורדני להביא חלקים. הצטרף אלינו ללא רשות חייל נוסף, שטען שמאוד 

קשה לו והוא רוצה להגיע הביתה לכמה שעות לאכול ולהירגע. שם משפחתו של 

החייל היה בן-שבת שמו הפרטי, אם אני זוכר נכון היה משה, והוא היה מעכו. 

בנסיעה מאוד איטית ללא אורות אנחנו יורדים מהגולן ומגיעים לראש פינה. בחושך 

מוחלט (כל ארץ היתה בהאפלה) אנחנו עולים בכביש המפותל לצפת (אז לא היה 

כביש עוקף צפת), במהירות מאוד איטית יורדים מצפת לכוון כרמיאל ובעכו נפרדים 

מבן-שבת וקובעים איתו שבבוקר, עם אור ראשון, נאסוף אותו ושיחכה לנו בטרמפיאדה 

לכוון צפת (ליד גבעת נפוליון). 

 

אנחנו נוסעים לסדנה, לוקחים את החלקים ואז ונוסעים הביתה לחיפה לאכול 

ולהתרחץ. בערך בשעה 1:00 בלילה, אולי יותר מאוחר, נהג המילואים מוריד אותי 

בהדר ליד קולנוע רון (אז היה קולנוע כזה). בחוץ חושך מוחלט ואנחנו קובעים שבשעה 

5:00 לפנות בוקר ניפגש ברחוב הנבאים פינת החלוץ ליד פוטו חנין (שנמצא שם עד 

היום). 

אני צועד בחושך לכוון הבית שלי, שהיה אז ברחוב בילו 19 א' פינת ברזילי, עולה 

בחושך במדרגות ודופק בדלת. אמי ואחותי שואלות מעבר לדלת בחושך: "מי זה?" ואני 

אומר: "שלמה". הן פותחות לי את הדלת והשאלה הראשונה היתה" ״מה קרה? למה 

אתה פה"? אמי מאוד דאגה שקרה משהו לאחי יעקב, שבאותו זמן היה קצין ונלחם 

בסיני, והיא חשבה שבאתי כי קרה משהו לא טוב.

 

סיפרתי לה למה אני בבית, התרחצתי, אכלתי וסיפרתי לאמי ואחותי שיוסי עקיבא 

נהרג. הן אמרו לי שהן לא שמעו, וכנראה שגם המשפחה לא יודעת עדיין כי השכנים 

לא מדברים על זה. ובערך בשעה 4:30 אני עוזב את הבית בחושך מוחלט וצועד לכוון 

מקום המפגש. אני צועד באמצע הכביש ברחוב החלוץ. שקט מוחלט, בקושי רואים 

משהו. אני מאוד מפוחד והנשק נותן לי בטחון. 

ממש ליד קולנוע אמפי (שהיה פעם) אני שומע צעדים מתקרבים אלי. אני פוחד, ואני 

מניח שאיש האחר פוחד מהצעדים שלי.

לפתע עובר לידי במרחק אולי של חצי מטר בחור ואני מזהה את אלי בן-חמו, בן כיתתי, 

שלא גויס לצבא בגלל בעיות בריאות, ובאותו זמן עבד בחלוקת עיתונים. אני קורא לו: 

"בן-חמו". הוא שואל: "מי זה?" אני אומר לו: "בן-קיקי", ואני מספר לו שאני בדרך לגולן, 

והוא מספר לי על בן כיתתנו, דודו מלכה, שנהרג בסיני. דודו מלכה ז״ל ואני התגייסנו 

לצה"ל באותו יום (2/11/1971). באוטובוס מלשכת הגיוס בחיפה לבקו״ם בתל השומר 

דודו ישב לצידי. המספר האישי שלו ושלי מאוד קרובים. היינו ביחד בטירונות, עברנו 

את הכשרה המקצועית ביחד ונסענו ביחד לחיפה בחופשות. בסיום הוא שובץ לשרת 

בסיני ואני בגולן וכך נפרדנו.

המשכתי לצעוד לכוון מקום המפגש עם חייל המילואים (ליד פוטו חנין) כשאני בוכה 

כל הדרך. 

 

נפגשנו ונסענו לעכו לאסוף את בן-שבת. אנחנו מגעים לעכו, למקום המפגש. השחר 

עולה ואנחנו רואים את בן-שבת ולידו שוטר וקצין צה"ל. 

ואז בן-שבת מספר לנו שכמה שעות לפני שהגיע הביתה, קצין העיר עכו דיווח 

למשפחתו שאחיו נהרג, ושהוא לא חוזר איתנו. 

 

ברבות הימים סיפר לי בן-שבת שכשהגיע קצין העיר להודיע למשפחה שהבן שלהם 

נהרג, ההורים אמרו להם שם טועים בבן שנהרג מיכוון שאחיו שירת בחיל האויר כאיש 

צוות ברמת דוד (הסורים ירו טיל על רמת דוד), ובעיני ההורים היה יותר סביר שבן-שבת 

ששירת איתי בגולן הוא זה שנהרג. 

 

מקרה נוסף שמאוד זכור לי קרה לדעתי ביום  האחרון של המלחמה או סמוך ליום 

האחרון, זה היה בשעות הבוקר / צהריים, שאני והגדוד נמצאים על כביש מסעדה 

קוניטריה לפתע עוצר אוטובס עם כמה חיילים, יורד חייל ורץ אלי וצועק "שלמה שלמה 

כבשנו את החרמון כבשנו את החרמון" היה זה דוד צרפתי חבר ילדותי מבית הספר 

היסודי ומרחוב ברזלי בחיפה, ששירת בגולני, וכמה שעות לפני כן הוא השתתף  

בכיבוש החרמון ,  ברבות הימים סיפר לי דוד שהוא ראה אותי מהאוטובוס מאוד 

התרגש ועצר את האוטובוס במיוחד.

התחבקנו דוד עלה לאוטובוס ונסע .

אחד החוויות הקשות ביותר שהיו לי קרתה אחרי המלחמה:

בזמן המלחמה היו קוברים את החללים בקבורה ארעית, ולאחר המלחמה העבירו אותם 

לקבורת קבע במקום הישוב שלהם. ואנחנו, החיים, נסענו במשך מספר ימים לבית 

קברות שונים בארץ, להוביל על כתפינו את חיילי הגדוד לקבורת קבע, אנשים שאנחנו 

מכירים, מראות של משפחות נקרעות ונפרדות מבניהן.  בהחלט לא היה קל. זו החוויה 

הקשה ביותר של המלחמה שמלוה אותי כל השנים.


הוספת תגובה


שלח
©2010 כיפורים, כל הזכויות שמורות.
פרטים שימסרו דרך האתר ישמשו למטרה לה נמסרו בלבד
העמותה לא תעביר כל נתון בלי אישור