עמוד הבית / החשבון שלי / צור קשר
שלום אורח | התחבר
סיפורים
קטגוריות
החזית המצרית - קרב
החזית המצרית - שבי
החזית הסורית - קרב
החזית הסורית - שבי
עוד סיפורים
דביקות במשימה ובלחימה
שבוי בפקודה - אורי אהרנפלד
סא"ל אבי לניר ז"ל
מוטי אביעם
לחימה עד כלות
הקרב שלא נגמר
בקרב ובשבי
גדוד 106 במלחמת יום כיפור
יזהר חופשי ז"ל
חובש מול קומנדו
השקת הספר בחצי הדרך לקהיר.
אלם קרב
מלחמת יום הכיפורים שלי
טרטור 42
שלמה ליאור
הקרב על החרמון
סיפור מסע - שלמה ליאור
מאיר בן רייטן
זכרונות מלחמת יום כיפור
בקרב על החווה הסינית: הסיפור שלא סופר
מלחמת יום כיפור ואני - מיקי אסולין
יום הכיפורים שלי - אסנת נחשון

טרטור 42


מאת: עוזי
סיפורו של : עוזי בן צבי
תפקיד: לוחם
שירות צבאי: פלס"ר חטיבה 217-277

גירסת הדפסה   |   שלח לחבר

החזית המצרית - קרב | קרב החווה הסינית חיל הרגלים |



סיפור מלחמת יום הכיפורים שלי 

מלחמת יום הכיפורים אשר נחתה עלינו ביום שבת השישי לאוקטובר 1973  התשכ"ז קטעה את סיפור חיי שעד אותה העת היה די סטנדרטי.

הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שהחלטתי לצום בעיקר בניסיון להרשים את חברתי דאז.

 ביום שישי ערב יום כיפור, היינו מהלכים על הכביש הראשי בואכה ראש פינה ובניגוד לערבי יום כיפור האחרים הייתה הפעם תנועה ערה של כלי רכב צבאיים ואוטובוסים של אגד שנעו לרמת הגולן, באחד האוטובוסים שהתקלקל בכניסה לעמיעד היו חיילים מקורס קק"ש/קמ"ט (בדיעבד המפגש הזה נתן לי להניח שניר אחי נמצא ברמה כחלק מגדוד זה) שסיפרו לנו שמחר פורצת מלחמה, חשבנו  לתומנו שהם נפלו על הראש, מלחמה? מחר? הרי הכל כה שקט וברדיו הבטיחו שר הביטחון וראש הממשלה שנכונות לנו עוד שנות שקט רבות.

חזרנו הביתה והלכנו לישון ללא דאגה של ממש, אמנם כאשר צלצלו הטלפונים בקיבוץ והזעיקו אותנו פעילי הגיוס ב 1100 בבוקר להתכונן לבוא הצווים, כבר לא  היינו ממש מופתעים, ארזתי את מזוודתי המרופטת, זו שהייתה משמשת אותי בנסיעותיי כנהג המשאית של הקיבוץ, מזוודה חומה מסקאי דמוי עור, זו החילה בקלות את המדים, הגרביים, המגבת וכלי הרחצה, את מכונת הגילוח מופעלת הסוללות שכחתי להכניס, כך הפכתי (אני מניח) לחייל היחידי בצה"ל שיצא למלחמה עם מזוודה.

 כאשר תותחי הסורים התחילו לרעום בדיוק בשעה 1400 הובהר לכולנו שהדיבורים של אתמול היו רציניים, הפעלנו את מכשירי הרדיו (טלוויזיות עוד לא היו), וברקע שמענו את הודעתה של גולדה מאיר על פתיחת המלחמה בשתי החזיתות.

כל החלונות רעדו, זינקנו החוצה וראינו את כל הרמה בוערת, מכוסה בעשן, מבעד לעשן ראינו מיגים מבצעים יעפי הפצצה ברמה וחולפים מעלינו בטיסה נמוכה, ראינו את מטוסינו מנסים למנוע זאת אך נפגעים מטילים.

בשעה 1600 הגיעו המוניות עם צווי החירום, חכינו לאוטובוס שהגיע מעט לאחר מכן ויצאנו עמו אייל יבין ואנוכי לאסוף מבתי הכנסת באזור את חיילי האוגדה, תהליך האסוף לקח למזלנו זמן קצר יחסית, היה קל למצוא את חיילי האוגדה כל אחד בבית הכנסת שלו, למען האמת החברה היו די בשוק, רצו לבתים ארזו מעט ציוד ועלו לאוטובוס, לאחר איסוף החיילים של חטיבה 460, וחטיבות נוספות של האוגדה, אשר היו בציר שלי, משהו שלקח כארבע שעות, התחלנו לנסוע לבית דרס (לא לפני שעצרנו בעמיעד הצטיידנו בסנדוויצ'ים שהוכנו ע"י חבורה בפיקודה של אורית חורש, ונפרדנו מההורים ומהחברות), מיותר לציין שאותם סנדוויצ'ים היו הדבר הראשון שבא לקרבנו מיום לפני כן עת התחלנו את הצום.

2200 האוטובוס יוצא מעמיעד בדרכו דרומה, ואני שואל את עצמי האם אזכה לראות את עמיעד פעם נוספת בעתיד, שאלה מעט מוזרה, לא ? , לתומנו חשבנו שעד שנתגייס, ונגיע לתעלה המלחמה כבר תיגמר.

האוטובוס נע  דרומה בדרכיה המואפלות של ישראל, כל הרמזורים כובו, כל תאורת הרחוב גם היא כבתה ואנו נעים בחושך, וצריך לחצות מצפון לדרום, בבלגן אדיר של כלי רכב הנעים כולם למחנות הגיוס של הצבא.

הגענו למחנה בית דרס, בסביבות שתים - שלוש לפנות בוקר של ה 7 לאוקטובר, איש לא ידע בדיוק מה קורה, התחיילנו והתחלנו לחפש נשק, ציוד, נגמ"שים, כמובן שכלום לא היה במחסני הימ"ח, לא מדים חסיני אש, לא נשק אישי, לא מקלעים לסיפון וכמובן שלא נגמ"שים להתקין אותם, אלה נשלחו כולם לטיפול בסדנא (לא אחד, אחד - כ ו ל ם !!!),

לאחר  שהתחיילנו , יצאנו לסדנא בג'וליס הקרובה וכל אחד מאתנו הנהגים שדד לו נגמ"ש לפי ראות עיניו (ממש כך, פשוטו כמשמעו).

יצאנו עם הנגמ"שים לאחר תדלוק לבית דרס, קיבלנו נשקים לנגמ"ש, שני מקלפ"ים, מק"כ ותול"ר קרגו שהונח לאחר כבוד על רצפת הנגמ"ש, שם היה זרוק ללא שימוש עד סוף המלחמה גם ובעיקר שלא הייתה לו תחמושת.

 בהמשך ממש לפני שיצאנו לדרך דרומה, קיבלנו "עוזים" מבריקים מרוב שימוש וניקוי מבה"ד 12 (טירוניות חיילות) ורובי FN מבריקים ללא טיפת השחמה משימוש יתר מבסיס טירונים כלשהו, העמסנו מנות קרב, תחמושת וכל מה שרק ניתן היה להכניס או לקשור לנגמ"ש מבחוץ, המזוודה המפורסמת שלי מצאה מקומה מתחת לכסא הנהג.

הנגמ"שים  היו מסוג M113, או בכינוי הצהלי של אז "זלדה", בכל צה"ל לא היו יותר מ –300-200 כלים, רובם הגדול בחטיבות השריון הסדירות של הצבא – אנחנו היינו פלוגת החרמ"ש המובחרת (פלוגת משק"ים) של חטיבה 460 - , כאלה בהשוואה לכמה אלפים שנרכשו לאחר המלחמה , הנגמ"ש הזה היה הכלי המשוכלל ביותר שהיה בצה"ל להובלת כוחות וללחימה בשדה הקרב ובצה"ל התכוונו לרכוש או לקבל מארה"ב כמויות גדולות ממנו בשנת 1974 במטרה להחליף את הזחל"מים ממלחמת העולם השנייה שעדיין היוו את המוביל הלאומי של חיילי החי"ר.


אפילו לחי"ר הצהלי המובחר (בסדיר ומילואים), הצנחנים וגולני לא היו נגמ"שים כאלה, הם עוד תוזזו על זחל"מים מונעי בנזין מסוג וויט , משום מה החליטו בצה"ל לתת את הכלים האלה קודם כל לפלוגות החרמ"ש ולגדודי הסיור המשורינים (בסדיר ובמילואים), זו הייתה התפיסה אז, תנו לשריון לרוץ, ומהר, החי"ר המובחר יגיע ברגל או יצנח או יונחת במסוקים.

יצאנו בשיירה של 24 נגמ"שים (הפלוגה שלנו ו- 12 נגמ"שים עם מפקד ונהג בלבד)  על הזחלים בואכה תעלת סואץ ואל הלא נודע הגדול, יצאנו לדרך בצוהרי יום ראשון ה 7 לאוקטובר.

דוהרים היינו עם הנגמ"שים בדרך הארוכה והמתישה עד בלוזה מעל ל 500 ק"מ על הזחלים, (הנגמ"שים נעו בדרך כלל במהירות של 40-50 ק"מ לשעה לכל היותר).

בדרך עוצרת שיירת הנגמ"שים בשק"ם המפורסם של אל עריש  להמבורגר ובקבוק טמפו כאילו לא נהרגים חיילים לא רחוק משם (אבל מי בכלל ידע?).

השיירה ממשיכה לדהור אל הלא נודע בדרך עוברים צוות טלוויזיה קנדי ומסמלים לו V גדול בחיוך מבלי לדעת מה צופן גורלנו.

התנועה בכביש החוף הצפוני של סיני  מתבצעת בלילה שבין ה 7 לאוקטובר ל 8 בו, ליל ירח מלא מאפשר לנו לדהור ללא אורות מבלי להאט כלל, בדרך מתחילים לראות טנקים מסוג סנטוריון עומדים שרופים בצדי הדרך (בדיעבד מסתבר שאלו היו שרידי הקרב שניהלה חטיבה 217 בדרך לתעלה בעודה על המובילים כנגד חסימת צירים שביצע קומנדו מצרי מוסק).

אם שחר אנו פונים דרומה על ציר התעוזים (ציר הרוחב) ומגיעים לתעוז בשם "מאוג" שהיה בסיס היציאה של גדוד 9 (יובל נריה), הכל נראה עזוב כאילו באה איזה רוח גדולה וינקה את האנשים כולם באמצע העשייה, האש עוד בערה בגזיות המטבח, והסירים מלאים היו באוכל שרוף...

עוד אנו מתארגנים בתעוז והנה יורדים עלינו מיגים מצריים (המחשבה שזה בכלל יכול לקרות הייתה מבחינתנו משהו לא יאומן  עד אותו הרגע...), לא נגרם הרבה נזק מלבד ההכרה שאנחנו במלחמה של ממש ולא במשחק ילדים...

 

בהמשך היום (8 לאוקטובר – תאריך רב משמעות במלחמה זו, אבל אנחנו לא ממש לקחנו חלק ביום זה) צה"ל נופל סו"ס על השכל ואנו מתבקשים לאחר כבוד לפנות את הנגמ"שים לטובת לוחמיה המובחרים של חטיבת הצנחנים 55 גדוד 66 פלוגה ג' (לוחמי גבעת התחמושת...).

מכיוון שהצנחנים אינם מכירים נגמ"שים ומעולם לא ראו את החיה המוזרה הזו, נצטוו שנים מכל נגמ"ש האחד הנהג (עבדכם הנאמן)  ומפקד הכלי (במקרה שלי חברי ידידיה פינסקי המכונה "מדידיה" מכיוון שנהג לתלות את  מדידי ה 05  על צווארו) לעזוב את הפלוגה יחד עם הכלי (בקיצור כל  24 הכלים של שתי הפלוגות עזבו 48 נהגים ומפקדי כלים – רובם משק"ים).

 כמובן שמוטי המ"פ הנפל של הפלוגה המנוגמ"שת שלנו שמח להיפטר מכל החברה הטובים באמת שטרחו לציין בפניו את העובדה שהוא "נפלול" (הבחור הודח למעשה על ידי אל"מ גבי עמיר בסוף אימון ההקמה של הפלוגה, אך מכיוון שהמלחמה פרצה מייד לאחר האימון לא הספיקו למנות  לו מחליף).

מוטי הורה להוריד מהנגמ"שים את הכל מלבד את מקלעי ה 05 ותחמושתם, כל הציוד הזה הועמס מאוחר יותר על הזחל"מים של הצנחנים שניתנו לפלוגה במקום הנגמ"שים המשוכללים שלה, במהלך זה סיימה הפלוגה של מוטי את המלחמה, חייליה הוצבו בכל מיני משימות אבטחה של מפקדות ולא היו מעורבים כלל במלחמה הנוראית שהתחוללה סביבם.

הגענו למחנה ע"י בלוזה שם מצאנו את חיילי גדוד 66 שהגיעו לשם ערב קודם לכן, במקום ציוותו לנו כיתות ומחלקות, הצנחנים ירדו מהזחל"מים המגושמים וניסו למצוא את מקומם בזלדה הלא מוכרת להם, כל הרעיון של ישיבה בכלי סגור עם כובעי VRC על הראש נראה להם זר ומוזר ולחלוטין ומנוגד לאופיים.


בעיה נוספת וחמורה התעוררה כאשר התברר שלא ניתן להשחיל לנגמ"ש המאויש כבר במפקד כלי ובנהג עוד כ 13 צנחנים שהצליחו קודם לכן להשתחל לזחל"ם הפתוח בצפיפות אבל השתחלו.


המ"מים נאלצו להוריד אנשים מהנגמ"ש ולשלוח אותם למשאיות שחיכו להם, על הנגמ"ש נשארו בכל זאת 11 לוחמים, הרבה יותר מהתקן הצהלי, לא היה הרבה מקום לנשום או ללחום מהכלי.

המאגים המחלקתיים הוצמדו למנשאי ה 03 ללא בעיות וההרגשה הייתה שהזלדה הפכה באחת לכלי מלחמה של ממש, עסקנו עד הערב בהדרכת הצנחנים בתפעול הנגמ"ש, עם ערב נצטווה הגדוד לנוע ולנסות לשחרר את המעוז "בודפשט" של מוטי אשכנזי והחטיבה הירושלמית שהתפרסם בהיותו המעוז היחידי שלא נפל בידי המצרים, אך מאידך המצרים הטילו עליו מצור מוחלט ולא אפשרו להגיע עליו, כל הניסיונות שנעשו ע"י סיירת שקד, סיירת מטכ"ל וגדוד הסיור של אוגדת  שרון כשלו, הניסיון שלנו היה הניסיון השלישי או הרביעי להגיע למעוז הנצור, הגדוד התפרש על הביצות ועל כביש הפלסטיק למעוז והחל לצעוד, הנגמ"שים שהצנחנים עדיין סרבו להאמין ביכולתם, ושאר הזחל"מים נסעו במקביל לכוח אשר צעד פרוש בשטח, כל הזמן טפטפה הארטילריה המצרית בניסיון לעצור את ההתקפה, לימיננו ולשמאלנו ראינו את שאריות הקרבות של הלילות הקודמים בדמות טנקים וזחל"מים שלנו שרופים, ולידם גופות גם פה ושם גופות שרופות שהתגלו מאוחר יותר כגופות לוחמינו, לראשונה נתקלנו בתופעה שאתה יכול להיהרג וגופתך אולי תישאר בשדה הקרב, הצנחנים נדהמו ודאגו מיידית לפינוי הגופות לאחור, חוץ מהתנגדות ספורדית של קומנדו מצרי שחוסל ע"י הצנחנים וההפגזה המצרית לא

נתקלנו בהתנגדות של ממש ושחררנו את הנצורים (עד כמה שידוע לי, אני נשארתי עם הנגמ"ש והחברה הלכו ברגל).

צוהריים  של ה 9 לאוקטובר קיבלה הפלוגה בפיקודו של בנצי ויינר איש דגניה א' הסמך מילר(מנור) מגבעת חיים הקצינים יקי חימוביץ, דני יצחקי, יוסי חי, וזימרי מעין חרוד, פקודה לנוע ולחבור עם חטיבה 217 מאוגדת ברן אשר נמצאת ונלחמת מהיום הראשון באזור טסה וקנטרה.

דהרנו על השרשראות מצפון התעלה למרכזה - בדרך עצרה אותנו לימוזינה שחורה ממנה יצא כבוד הרב הראשי שלמה גורן, במדי צבא עם דרגות אלוף נתן למי שרצה את ברכת היוצאים לקרב, הדבר גרם להתרגשות בקרב חברינו שומרי המצוות – למען האמת גם אנו הכופרים לקחנו את ספרון התהילים הקטנטן ושמנו בכיס החולצה, אם לא יועיל ודאי שלא יזיק.

לאחר שהגענו לאזור טסה ביצענו חבירה לחטיבה, תפקידנו היה להלחם ולהשמיד את ציידי הטנקים המצרים שעשו שמות בטנקים של החטיבה.

החטיבה בפיקודו של נתק'ה עז הנפש הייתה מנותצת, אחד המג"דים אסף יגורי נפל בשבי המצרי ועמו שריונאים נוספים מגדוד 126, מג"ד נוסף אחרים נהרג וכן סמג"ד 142 איתן ווליש חבר גנוסר ושחקן כדורעף מחונן אותו הכרתי היטב.

לחטיבה עד אותו השלב היו כבר הרוגים ופצועים רבים, מצבת הטנקים שלה לא עמדה על יותר מ 30 כלים כשירים לקרב לעומת ה 90 שהחלה עמם את הלחימה, בשלב זה נכנסה החטיבה לארגון מחדש, הטנקים שופצו והגדודים המנותצים אורגנו מחדש בפיקוד חדש, בהזדמנות זו צורפה מחלקה מנוגמ"שת אחת של צנחנים לכל גדוד, המחלקה שלנו בפיקודו של יקי חיימוביץ צורפה לגדוד 142 בפיקודו של נתן פירעם והועמדה תחת פיקודו הישיר של מ"פ החרמ"ש יעקב בלפר (למעשה פעלה מחלקת הנגמ"שים באופן עצמאי לחלוטין והייתה תחת פיקוד המג"ד) , פלוגתו של בלפר הורכבה מחיילי חרמ"ש מבוגרים שנעו על זחל"מים ממונעי בנזין מסוג וויט ונגמ"ש אחד של המ"פ שנשדד מהחוליה הטכנית, ללא אפי סקופים לנהג ולמפקד, ללא כנות למקלעי סיפון, וכך הוא נע עם מקלע 05 בלבד על הסיפון ועם נהג סדירניק מהסדנא שהיה מפוחד עד מוות רוב הזמן מכיוון שהיה חייב להיות עם ראש בחוץ בכדי לנהוג.

למעשה כפי שציינתי עמדנו תחת פיקודו הישיר של המג"ד, פלוגת החרמ"ש נמצאה במקום כל שהוא מאחור טובעת בחולות עם הזחל"מים אשר הלכו ואיבדו את כושר התנועה שלהם עקב תקלות טכניות, כל החי"ר המנוגמ"ש של הגדוד מסתכם אפוא בכוח שלנו, נגמ"ש בלפר היה רוב הזמן מחלץ את הזחל"מים השקועים בחול...

למען האמת הכוח שלנו היה די מגוחך לצורך המשימה שהוטלה על כתפינו הדלות, פלוגת צנחנים אחת המפוזרת בשלושה גדודים אשר אמורה היו לפתור את הבעיה הכואבת של מאות חיילי קומנדו מצרים אשר היו פזורים בשטח, כל חייל עם טילי סאגר, שמל או מטולי RPG, אלו עשו שמות בכוחותינו אשר סברו עד אז ששום דבר לא יכול לו לטנק.

 למען האמת ההיסטורית עלי לציין שהיה כוח נוסף בחטיבה אשר היה מסופח למפקדת החטיבה מנוגמ"ש כולו בשם "כוח גינדי" על ששת נגמ"שיו וסייריו אשר הגיעו עם פירוקו של גדוד הסיור האוגדתי, לנו לא היה מושג רב על מה שקורה בגדול ובטח לא על מציאותו של כוח זה, פלס"ר החטיבה על שלושת הג'יפים שנותרו לו, לאחר שכל כליו נשדדו עוד לפני שגויס, ואוטובוס שהסיע את סייריו המתוסכלים נע הרחק מאחורי החטיבה.

במשך קרבות הבלימה שנמשכו עד המהלך שהחל את חציית התעלה עסקה החטיבה בהתארגנות ובסיורים אלימים לכיוון ארמיות 2 ו 3 אשר חונות היו בצדה המזרחי של התעלה, לאחר שכבשו רצועה נכבדה של כ - 30 ק"מ לתוך השטח שנשלט על ידנו מתום מלחמת 1967 .

ערב לפני ההכנות לצליחה שהייתה אמורה להתחיל ב 14 לאוקטובר נאספה האוגדה - שהייתה מורכבת מחטיבה 217 של נתק'ה (אל"מ נתן ניר), חטיבה 460  בפיקודה של אל"מ גבי עמיר או יותר נכון שרידיה של חטיבה זו (הכוללת ואני עדיין איני יודע את אחי ניר) , ומחטיבה 500 של אל"מ אריה קרן בצירוף אגדי ארטילריה הנדסה ותחזוקה - לערב מיוחד במינו עם יפה ירקוני ששרה לנו מעל טנק מוארת רק באורות הג'יפים של הפלס"ר, אני וניר עמדנו אז כל כך קרוב איש לאחיו ולא ידענו כלל......

ב- 15 לאוקטובר מקבלת החטיבה הוראה לנוע לכיוון התעלה, לפני אור ראשון התחלנו לנוע לכיוון מערב, החברה ישנים כולם מאחור ורק אני יקי ואולי ידידיה מנסים להישאר ערים, מדי פעם נעצר הטנק לפני ואני מאחר לעצור ו"נכנס" בו קלות, לאחר תנועה של כ 20 ק"מ עצרנו.

אור בוקר ראשון של ה 16 לאוקטובר מוצא אותנו עומדים על יד החווה הסינית בה נערך במשך הלילה קרב עקוב מדם של גדוד 890 מחטיבת הצנחנים הסדירה של אל"מ עוזי יאירי ובפיקודו של סא"ל איציק מרדכי, הגדוד נכנס לחווה ללא מודיעין וללא ידע מה עומד מולו, עלה על מתחם אוגדתי מצרי מצויד ומוכן עם אמצעי ראיית לילה שלא עמדו אז לראשות צה"ל ואפילו לא לרשות הצנחנים, החברה פשוט נטבחו, הצנחנים הצעירים יכלו רק לאסוף את מי שעוד יכול היה ללכת ולצאת ולסגת מהשטח מוכה חרון האש, משאיר מאחור את הפצועים ואת ההרוגים, פעם ראשונה שתופעה זאת מתרחשת בצה"ל החדש.

בלילה ההוא נאספו חלק מפצועי הגדוד אל אחת מנקודת האיסוף שהייתה ממוקמת מאחורי תלולית לא גבוהה במיוחד ובמרחק של כמאה-מאתיים מטרים ממוצבי המצרים, בנקודה נאספו פצועים אחדים, בהם כמה אנושים, כמה קשים וכמה פצועים קל, ובמרכז המעגל, החובשים.

באור ראשון של בוקר החלו ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע אל קומץ הפצועים שבו הלכו ואזלו החיים, גם מכשיר הקשר נדם ואיש לא ידע מה קורה שם.

כוח אחרי כוח ניסה להגיע למיקומה של הקבוצה, זו הייתה ממוקמת בקצהו של שטח ענק שטוח ופתוח שעליו שלטו המצרים באש ללא שום בעיות, סיוע ארטילרי היה בלתי אפשרי מחשש לפגוע בצנחנים הפצועים.

כל הכוחות שנכנסו - כולל האחד שהצליח להגיע עד הצנחנים הלכודים ממש, חוסלו ע"י המצרים אשר פגעו בטנקים ובנגמ"שים שנכנסו בטילים, הבעירו, הרגו או פצעו את יושביהם.

עתה בשעות לפני הצהרים, אחרי למעלה מ 12 שעות מאז הקרב הכושל ולאחר ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע אליהם עם תוצאות קטלניות במיוחד החליטו בחלונות הגבוהים שאנו ננסה להיכנס ולהגיע אליהם, על יד הנגמ"ש שלנו עמדו אל"מ עוזי יערי מח"ט הצנחנים (שנהרג מאוחר יותר במלון סבוי בת"א) וסא"ל איציק מרדכי מג"ד 890 , אשר הסבירו ליקי היכן לדעתם נמצאים החיילים, עיניו של מח"ט הצנחנים והמג"ד היו אדומות ולא רק מעייפות, בקרב אבדו לו כשישים מלוחמיו והאחריות הכבדה רבצה על כתפיו וכתפי המג"ד, לאחר תדרוך מפורט אסף יקי אותנו והורה לכל מי שלא נחוץ ללחימה ולפינוי לרדת מהנגמ"ש.

על הנגמ"ש נשארו עבדכם הנאמן, ידידיה פינסקי על המק"כ שאולי לוי מגונן מפקד תא לוחמים ושני מא"גסיטים על המאגים מימין ומשמאל, החובש טוביה בתחתית תא הלוחמים שסיפק גם תחמושת למקלעים.

יצאנו לדרך כאשר יקי וחבורתו דוהרים במקביל לנו (עד כמה שרק  ניתן היה להם), רגלית  בתוך אחת מתעלות ההשקיה הגדולות ששימשו לו מסתור מירי המצרים, אנו נענו במהירות הגדולה ביותר לה היה מסוגל הנגמ"ש 750117  לכיוון שאליו תודרכנו, ידידיה והמאגים ירו כמו משוגעים.

החטיבה הורידה עשן לטובתנו שלא עזר יותר מידי ורק הפריע לנו לראות את מיקום החיילים, המצרים ירו עלינו את כל מה שהיה להם במיוחד טילים, יקי היה מבחין ביציאות והיה מזהיר אותנו ואנו היינו מבצעים פעולות התחמקות, צריך לזכור שהנגמ"ש ואנו בתוכו נע בשטח ענק פתוח לחלוטין ונשלט ע"י המצרים, מכל מקום, לאחר תנוע של כרבע שעה (שנראתה לי כנצח נצחים ואולי באמת זה היה הרבה יותר ארוך אבל מי יכול לזכור פרטים) בשטח זה במהירות של כ 50 קמ"ש הגענו לטנק מגח שרוף (בדיעבד מסתבר שזהו הטנק של אהוד ברק)  משלנו שעמד בסמוך לחיילים ששכבו ללא נוע, את הנגמ"ש החבאתי מאחורי הטנק, המצרים מצדם היו מנסים להקפיץ טילים מעל הטנק ולפגוע בנגמ"ש שלנו אך הטנק שימש לנו שכפ"ץ טוב.

ירדו  מהנגמ"ש שניים וחברו אל חבורת החיילים ששכבה לה כעשרה מטר מהטנק השרוף, תמונה מזעזעת של חיילים צעירים השוכבים בשורה, החברה עברו בכפיפה מהאחד לשני ולצערם מצאו שכולם עד האחרון  מתים, האחרונים נהרגו כנראה בעת שהטנק שניסה לחלץ אותם נפגע והתפוצץ כה קרוב אליהם, לאחר

שווידאנו שאמנם כולם מתים ואין בינם פצועים ללא הכרה, ביררנו עם המפקדה מה לעשות עם המתים שהיו כל כך רבים, טוביה היה מנסה לגרור את אחד ההרוגים

לנגמ"ש, עד שקיבלנו פקודה חד משמעית להשאירם במקומם ולחזור, הדבר קומם מאד אותנו שגדלנו על "לא משאירים חבר בשדה הקרב" אבל ברור היה לנו שבבטן הנגמ"ש מקום לגופות רבות לא יהיה (ויש לזכור שהיו שם די הרבה) ולכן בלב כבד, הסתובבנו וגמענו את השטח הפתוח במהירות המרבית כאשר הפעם יורים המאגים לאחור והמצרים מצדם מנסים לזנב בנו מאחור אבל המלאך הקטן שלנו שמר עלינו גם הפעם.

כשהגענו חזרה לכביש ולטווח הבטוח הודיע לנו יקי שהוא מבחין בחייל נוסף אשר היה מחוץ לקבוצה הגדולה והוא הרים את ידו, אנו שהיינו כל כך קרובים אליו, לא העזנו להרים את ראשנו מעבר לתלולית העפר שהגנה עלינו וכך פספסנו אותו...

יקי חזר לנגמ"ש לכוון אותנו, ואם שאולי לוי על הנגמ"ש נשארנו חמישה על הכלי ויצאנו שוב למסע האימה, אני שיצאתי חי מהמסע הראשון הנחתי במידת סבירות רבה שהפעם זה סופי, למען האמת עלי לציין שבחיי לא פחדתי כמו שפחדתי שם, נעתי אל תוך האש המצרית עם הראש בחוץ כאשר מעלי נובח ה 05 של ידידיה והמאג השמאלי משפשף לי את כובע ה VRC , זה היה קצת מטורף אך לא הסכמתי שיסגרו אותי, הייתי בטוח שאנחנו הולכים לחטוף טיל והדבר האחרון שרציתי זה להישרף בכלי שאף אחד לא יכול לפתוח לי מבחוץ את הצוהר, אמנם חטפתי תרמילים לוהטים על הצוואר אבל זה היה עדיף על מוות משריפה בנגמ"ש בוער, את הנשק (עוזי) והחגור תליתי על הפנסים בחוץ בכדי שאוכל לקפוץ ולקחת אותם עמי, למזלנו לא חטפנו טיל אלה רק כדורי נק"ל כך שלא היה צורך להעמיד את העניין לבחינה של ממש.

גם הפעם החנינו את הנגמ"ש מאחורי הטנק השרוף והפעם התקדמו שאולי והחובש  טוביה למקום ששכב הבחור שאמנם היה חי וגררו אותו בזחילה חזרה לכוון הנגמ"ש, הבחור למרות מצבו הקשה היה בהכרה מלאה , דיבר עמנו ואפילו התלונן, העמסנו את החייל, החובש טיפל בפציעת הבטן שלו, הכניס לו עירוי בכל יד ויצאנו לדרך בפעם הרביעית, גם הפעם עלה בידנו להגיע עם הפצוע (ציון גור אריה יהודה –גורי- מירושלים) ולהביאו למסוק שפינה אותו לבית החולים שהוקם ברפידים, משם פונה להדסה בירושלים, שם לאחר שיפוץ חזר לחיים.

נבצר מבינתי מדוע על מבצע זה לא קיבלנו צל"ש כל שהוא, לחזור פעמיים דרש הרבה אומץ לב ולא מעט טיפשות וזו הנוסחה לגיבורים לא ??

בלילה שלאחר הקרב בחווה הסינית קיבלנו את פקודת הצליחה, נענו בטור ארוך של כל גדודי החטיבה (או מה שנשאר מהם) הגדוד שלנו 142 נע ראשון וצלח על גשר הדוברות בשקט פסטורלי, המשכנו לכיוון מחנות אבו סולטן דרך שדה התעופה של דור סואר, משם עם אור ראשון עברנו את פסי הרכבת (ופרסנו זחל ימין),לאחר העיקוב המיותר הזה המשכנו אל תוך המחנות, עברנו אותם יחסית בקלות עם אור ראשון, ורק פה ושם אש נק"ל או רימון שנזרק הפריעו לנו לנוע, גדוד בודד עם איזה עשרים טנקים ושלושה נגמ"שים דוהר לעומק מצרים.....

המצרים מתעשתים וסוגרים את המעבר במחנות, שני הגדודים הנותרים של החטיבה ויתר היחידות החטיבתיות נשארים מאחור.

הגענו למתחם עם כל מה שנשאר מהגדוד של נתן פירעם , נתן מג"ד אמיץ קצת מעבר להגיון הבריא החליט שהוא גומר לכבוש את המתחם האוגדתי בעצמו, קיבלנו פקודה לעלות על הסוללות ולגלוש לכביש שנמצא מעבר להן, כמו שאנחנו מראים את קצה אפנו מעבר לקו האופק שרק מעלינו פגז, מבט קצר במשקפת זיהה כמאה טנקים מצרים לפנינו, כל שהיה עליהם לעשות זה לנסוע ישר ולאכול אותנו חיים, בלי מלח, אבל למזלנו קיבלו הם פיק ברכיים ולא ידעו את גודל הכוח שלנו.

 בשלב זה הבין נתן שיש לו כאן בעיה, כולנו הכנו את עצמנו לנפילה בשבי, היה ברור לחלוטין שעם נהגי הטנק המצריים משלבים לראשון, אזי זהו סופנו.

המצרים, למזלנו החליטו ללכת על בטוח, המח"ט המצרי ביקש ארטילריה וקיבל אותה ובשפע.

 כמובן שבשלב הזה המח"ט נתקה, שהיה תקוע פאזה שלמה מאחור מהעבר השני של מחנות אבו סולטן רצה גם הוא להתקדם כבר ממלכודת המחנות, מושג ירוק להיכן נעלם נתן לא היה לו, ההנחה הייתה שאנו עסוקים בלחימה בצד השני של המחנות, הרעיון שעברנו כמעט בשלום והצלחנו להתרחק כעשרים ק"מ ממחנות אבו סולטן לא עלה בחלומות הפרועים ביותר של נתקה, הסתכל הלה במפה וזיהה את המתחם האוגדתי המצרי (זה שכבשנו ללא קרב) והחליט ששם בוודאי יושב האויב הרשע, ביקש ארטילריה וגם קיבל, ועוד איך קיבל, וכך גדוד  142 (יותר נכון שאריותיו) מקבל ארטילריה משני הצדדים.

הקרקע ממש רתחה מול עיננו, יקי עם קצות העיניים בחוץ מסתכל על הפגזים הקרבים ומורה לי להזניק הנגמ"ש למחפורת הבאה, אלה למזלנו היו בשפע במתחם, וכך נמשך משחק של חתול ועכבר שנמשך שעות.

בהפגזה נפגע נתן המג"ד ויצא מכלל פעולה, הסמג"ד השלישי של הגדוד במלחמה זו תפס פיקוד, עוד ארבעה טנקים יצאו מכלל שימוש, כולנו רק חיכינו לבא הערב הגואל או הטור המצרי, לפני שירד הערב ראינו את טור הטנקים של החטיבה שלנו מגשש לאיטו לכיוון המתחם, עד לאותו הרגע משוכנע היה המח"ט שהמתחם תפוס על ידי כוחות מצריים, שנייה לפני שהטנק המוביל פתח עלינו באש רץ יששכר עם הטלית ועלה על הטנק הקרוב, פרצנו בבכי, המוות היה כה קרוב והוא הסיט מבטו.

קצין הסיוע הארטילרי בחן את הנזק, כל מה שהיה מחוץ לנגמ"ש נוקב ככברה,

כל הציוד האישי שהיה בחוץ הלך, הרסיסים היו תקועים בנתך החמרן של הנגמ"ש שנראה כמעט כמו סברס.

נתנו לו באבי אביו אבל מה רצינו מהבחור המסכן, הוא עשה כמיטב יכולתו....

בסביבות ארבע - חמש עוד אנו יושבים ונוגסים במנות הקרב הגיחו שישה מיג 17 מצרים מכיוון צפון, ירדו לגובה צמרות הדקלים והטילו עלינו פצצות של 250 ק"ג.

אינני יודע האם ברי מזל אנו או שהמצרים שכחו לחמשן או שהן צריכות לרדת יותר מחמישים מטר בכדי להתחמש, עובדה היא שמשתים עשר הפצצות אף אחת לא התפוצצה, נהג המח"ט שזכה שפצצה תגלוש ותגיע ממש לרגליו, חטף הלם קרב ויצא מהמשחק, אנחנו קפצנו לנגמ"ש וברחנו כמה שרחוק יותר מהפצצות, נחמה פורטה הייתה לראות את המירז'ים שלנו מפילים את כל השישה, כל הטייסים נפלו לידנו ונחקרו ע"י חוקרי השבויים, כל הטייסים דרך אגב היו מילאומניקים של המצרים (גם שם נותנים לזקנים את הגרוטאות).

לאחר שכל החטיבה התארגנה במתחם זה, דאגנו לחיסולם של מספר בסיסי טילים באזור אשר הפריעו לעבודה התקינה של חיל האוויר באזור, חווינו ירי ישיר של טילי סאם 3 עלינו, זה קצת לא נעים לראות עמוד חשמל רץ לכוון שלך במהירות הקול....

למחרת בבוקר יצאה כל החטיבה במסע כבוש מהיר של הרי הג'ניפה, ברמה זו היו ממוקמים כל הדרגים של ארמייה שלוש של הצבא המצרי, נכנסו למבוך של אין סוף


שקי אורז, עדשים, מצבורי תחמושת ומה לא ?, הדרגים של צבא מצרי הוכיחו רצון לחימה והתנהלו קרבות פה ושם, זו הייתה הפעם הראשונה במלחמה זו שראינו את הצבא שלנו פועל כמו בספרים עם הרעשה ארטילרית לפני התקיפה ועם קצת חיל אוויר.

אנחנו בנגמ"שים היינו קלי הרגלים שבחבורה ועשינו את המסלולים הלוך וחזור, חזרנו לאזור שדה התעופה לתדלוק שהיה חוויה בפני עצמה, המשאיות עמדו שם מפוזרות בשדה התעופה, ניסינו לא בהצלחה יתרה להפעיל את המשאבות, אבל לא הצלחנו, נסיוננו למצוא את הנהגים והמפעילים לא צלח, מסתבר שאלה ברחו לאזורים המוגנים של שדה התעופה מפחד הקטיושות, בסופו של דבר הצלחנו להפעיל את המנוע של המשאבה ותדלקנו את הנגמ"שים עד תום.

חווינו במקום התקפת קטיושות מדהימה, דבר שהסביר מדוע כל נהגי ומפעילי המכליות ברחו על נפשם והותירו את המכליות בבדידותן .

מעלינו הלך והתפתח קרב אוויר המדהים ביותר שראיתי בחיי בהשתתפות עשרות מטוסים משני הצדדים, מצנחים לרוב הופיעו בשמים, לפי גלי צה"ל (שבקושי נקלט במצריים) הופלו בקרב הזה 13 מטוסים מצריים.

משם חזרנו לג'ניפה תוך שאנו גוררים עם הנגמ"שים את הזחל"מים המקרטעים שלפלוגות החרמ"ש במעלה ההר.

ניהלנו אש כל היום כנגד תחבורה שנעה על כביש קהיר - סואץ שעתה היה תחת שליטה מוחלטת של הטנקים והמק"כים שלנו.

עם ערב, אני חושב שהיה אז ה 22 לחודש, הודיעונו על הפסקת האש הראשונה (זו שאיש לא לקח אותה ברצינות), קיבלנו פקודה לדהור אל התעלה ולתפוס את הגדה המערבית שלה, דהרנו למטה מרמת הג'ניפה אל התעלה, עוד אנו דוהרים ופגז RPG  פוגע בנו מאחור, יקי המפקד נפצע ויצא מהמשחק, רני מבית ניר סמל המחלקה תופס פיקוד תוך כדי תנועה, החשכה ירדה והערב ללא ירח היה חשוך לחלוטין, מפקדת החטיבה קיבלה הוראה ממפקדת האוגדה לסגור את הפער לתעלה (שהיה כחמישה ק"מ ) עוד בלילה, הורכבו צוותים שכללו אותנו על שלושת נגמ"שינו ושני טנקים (סה"כ שלושה כוחות, אחד לכל גדוד) ויצאנו כסומים בארובה לנוע אל התעלה, ללא שום אמצעי ראיית לילה.

הנגמ"ש של דורון בראש עם רני כמפקד, עוברים את המבנה הראשון ובום הנגמ"ש חוטף פצצת RPG במנוע מקדימה דבר שמחזיר את נשמתו של המצנן לזה שברא אותו.

מהר מאד התברר שלמצרים שמולנו יש אמצעים לראיית לילה שלנו אין, הכוחות המקבילים לנו עברו חוויה דומה בחלקם עם נפגעים, איבדנו את נהג  הנגמ"ש (המכונה ווחש)  של דורון גלילי מעין המפרץ שלקח גלולת ויברח וחזר רגלית לאזור הכוח שלנו, ולמזלו הוא לא נורה ע"י חיילינו (לא חכמה, לא ראית מטר קדימה).

הנגמ"ש הפגין כושר תנוע עם קירור אוויר, שארית הלילה נוצלה להעברת מצנן מנגמ"ש מושבת של חטיבה 500 , באותה הזדמנות העברנו לראשותנו גם את מערכת הקשר, העובדה שהנגמ"ש מולכד ע"י המצרים בחובבנות לא הפריע לנו במלאכתנו. עם בוקר הנגמ"ש היה כמו חדש עם שרשראות וכל מה שרק אפשר היה לשדוד מהנגמ"ש הנ"ל.

באותו הבוקר ביצענו את אותו תרגיל והסתבר שהמצרים קיבלו רגליים קרות וברחו להם לצד המזרחי של התעלה, פה ושם הסתובבו חיילי קומנדו מצריים שפגעו בנו.

באופן כללי עברה ההשתלטות על אזור זה בשלום מבחינתנו, הנגמ"ש הבודד של פלוגת החרמ"ש  נעצר לרגע אל מול הפתחה בסוללה וזכה לפגז בודד של טנק מהצד השני, הפגז לקח את שני מקלעי הסיפון ואת אחד חיילים ופיזר אותם באופן שווה על כל הנגמ"ש.

שנייה לפני כן עברנו אנו מול אותה הפתחה ולא "זכינו" לטיפול דומה למזלנו, נדמה לי שאנו היינו מעט אשמים מפני שעצרנו וכתוצאה מכך עצר כל הטור והנגמ"ש ביש המזל של קובי נעמד בדיוק מול הפתחה.


בשלב זה הוכרזה הפסקת האש השנייה, סבור אני שזה היה ב 24 לאוקטובר , בדיוק תשע עשר יום מאז שהחלה המלחמה.

זכינו למג"ד חדש, סא"ל ? , אלמוני  לנו  לחלוטין, התקיימה שיחה והתבקשנו לנסוע ולפנות את חללי סיירת שקד אשר את גופותיהם זהינו קודם לכן מפוזרים סביב הנגמ"ש הרוסי שלהם.

לאחר שיחת מוטיבציה קצרה יצאתי עם משאית זיל שלל ועם עוד כמה חברה לבצע את מלאכת הקודש.

העמסנו אותם, החום לא הוסיף לשלל הריחות, פשטנו חולצות וזה כמעט עלה לנו בחיינו, בדרכנו חזרה מכיוון סואץ נעמד קצין משלנו מולנו וכמעט ירה בנו בחושבו אותנו למצרים שטעו בדרך, בשנייה האחרונה זיהיתי את סרן רם ששון מאילת השחר, שהיה מ"פ החרמ"ש של גדוד אחר מהחטיבה, וקראתי לו בשמו דבר שעצר את הירי, זכינו לקיטונות של טרוניות על כך שלא טרחנו לסמן את הזיל עם פנל כל שהוא.

בערב נפרדנו מהגדוד ונענו חזרה לחבור עם שאר גדוד הצנחנים של יופה ודורון (גדוד 66 חטיבה 55) נדמה לי שמהלך זה, כלומר כינוס הפלוגה חזרה וחזרתנו לגדוד המקורי הייתה כולה יוזמה של בנצי ולא הגיעה ממקור רם דרג כל שהוא.

הפלוגה נאספה מחדש והתארגנה תחת פיקודו של בנצי ויינר, הכוונה הייתה שמעתה והילך תחזור הפלוגה לגדוד וחטיבת הצנחנים שישבה בפאתי איסמעליה, לא כך חשבה מפקדת האוגדה, קיבלנו למחרת הוראה להצטרף שנית לחטיבה של נתק'ה ניר הפעם כפלוגת חי"ר אורגנית של החטיבה עד סיום המלחמה.

בראשית ב 27 לאוקטובר 1973 חצינו את התעלה (על גשר הגלילים המפורסם)  חזרה לסיני והתמקמנו באזור מעבר המתלה (בצדו המערבי).

החטיבה נכנסה לשלב של שיקום מהיר, מצבת הטנקים חזרה במהירות האפשרית לתקן וחיילים סדירים השלימו את החיילים שנהרגו ונפצעו.   


בלילה הראשון מעברה המזרחי של התעלה, עצרה החטיבה לחניון לילה כמקובל, המלחמה עוד לא תמה רשמית והיה צפוי עוד מבצע רציני מול ארמייה שלוש המצרית שהייתה מוקפת כולה על ידי כוחותינו, אוגדתנו אמורה הייתה לקחת חלק מרכזי בתקיפה זו ולנוע כנגד הארמייה ממזרח למערב בעוד האוגדות האחרות היו אמורות לתקוף ממערב מדרום ומצפון בתנועת מלקחיים שתגרום לכניעתה ללא תנאי של הארמייה המצרית הגאה.

יושב אנוכי בנגמ"ש החונה בין שתי שורות הטנקים כמקובל בחניון לילה חטיבתי,  הלילה הראשון בצד המזרחי של התעלה.

עובר אני לתדר של אחי ניר אותו קיבלתי מספר ימים לפני כן, כולי תקווה לשמוע מה קורה עמו, לא היה לי מושג אם חי הוא או מת, רבים מגדודו שלחם בגזרה מהיום הראשון כבר לא היו עמנו, גדוד הקמ"ט של אמיר יופה לא רווה נחת בקרבות הבלימה ואיבד רבים מלוחמיו ואת מרבית הטנקים שלו, הכוח שסיים את הקרבות בפאתי העיר סואץ ערך את טקס סיום הקמ"ט לשאריות הקורס בנמלה של העיר.

עוד אני מעביר לתדר שומע אני קול הקורא לגדודו ומזדהה כניר, שאלתי אותו האם מדבר ניר בן צבי, הקול אישר, ביקשתי לעבור לתדר ברבורים 00 95 ובמשך שעה החלפנו חוויות שבוודאי מוקלטות במודיעין האמריקאי או הרוסי, בסיומה של השיחה הנרגשת אמרתי לו שהוא נשמע לי מאד קרוב ומחר בבוקר אלך לחפש אותו, קבענו שעת התקשרות למחר באותו התדר.

יצאתי נרגש מהנגמ"ש והלכתי לכיוון אוהל המח"ט, אמרתי לו בהתרגשות שמצאתי את אחי בריא ושלם, הוא שמח לשמוע, לפתע שמעתי קוראים בשמי, החברה שלי צעקו "עוזי, בא הנה מישהו מחפש אותך...", כבר ניחשתי שזהו ניר, נפגשנו, התחבקנו, הזלנו דמעה, עליתי לטנק שלו, זה עמד ממש מרחק מטרים ספורים מהנגמ"ש שלנו,  היה לו אוצר של ממש, מכתבים מהבית, אני הייתי מה שנקרא מנותק קשר, להורים ולחברות לא היה שום ד"צ שניתן היה למצוא אותי בו, עברתי יותר מדי יחידות מאז הגיוס, דבר שהפך את המעקב אחרי למערכת הדואר הצבאי לבלתי אפשרית

קראתי בשקיקה את כל המכתבים מהבית כאילו נכתבו לי אישית, ניתן היה לקרוא בין השורות את המצוקה של אמנו רוחלה שלא ידעה מה קורה עמי ועם ניר.

הרגשתי כמי שאבן נגולה מלבו, עם כל המוות מסביב כל הזמן קיוויתי שלניר לא קרה כלום, כיצד פעל הגורל כאן שמכל הגדודים שהמט"קים הטריים פוזרו אליהם יגיע ניר דווקא לפלוגה ז' של גדוד 142 לאלוהים הפתרונים.

ניר סיפר לי שכשגמרנו לדבר, הסתכל ברישום של מכשיר הקשר וראה ששנים של "ילין" זהו הכוח המנוגמ"ש של הגדוד שבו הוא נמצא, נרגש קפץ מהטנק ורץ לחפש את היחידה ובה ידע ימצא אותי, דבר שאמנם קרה.

מאותו הרגע לא עזבתי את הנער, עמדנו לתקוף את ארמייה שלוש, לנו הצנחנים היו שכפ"צים שרק קיבלנו, דאגתי לקחת את השכפ"ץ שלי והפצרתי בניר שילבש אותו ביציאה להתקפה כאשר חצי מגופו מחוץ לטנק, הייתי צריך להתווכח עמו ארוכות בכדי שיתרצה ויסכים ללבוש אותו.

למזלנו ובעזרתו הנכבדה של הנרי קיסינג'ר האמריקאי ההתקפה בוטלה וארמייה שלוש נשארה במקומה והתקפלה לאחור במסדרון שצה"ל פתח עבורם


כאן מתחילה תקופה מדהימה שראשיתה בנובמבר 1973 וסופה בתחילת מרץ 1974

החטיבה ישבה במוצא המערבי של מעבר המיתלה, המקום שהחל את דרכו כמתחם חטיבתי הפך אט, אט לעיירת פליטים מסודרת, לכל גדוד היה "מחנה" משלו אשר תאם פחות או יותר את רוחו של המג"ד, עם ביטול הפעולה כנגד ארמייה שלוש המצרית החלה החטיבה לבצע חזרה לכשירות מלאה תוך טיפול מקיף בכלים והשלמת התקנים בחיילים סדירים ובמילואימניקים שהגיעו מחו"ל.


אנחנו שחסרנו את יקי הפצוע התארגנו במאהל פלוגתי לפי מחלקות ואנחנו תחת פיקודו של רני מבית ניר שהיה סמל המחלקה וכרגע תיפקד כמ"מ.

מה כבר יש לעשות לחיילי מילואים שתקועים בים החולות, הנגמ"ש הקשיש והטוב שלקח אותנו מבלוזה עד פאתי סואץ וחזרה הופך עתה לבית השני שלנו לאחר שהרבצנו לו שיפוץ רציני כולל החלפת זחלים, מוטות פיתול, וטיפול רציני במנוע, מספק תאורה של 24 וולט לצריף העשוי מארגזים וזבילים שנאספו בעמל רב ברחבי סיני, אנחנו ישנים באוהלי סיירים שמשופרים מעט ע"י חפירות וניילונים שאמורים היו לכסות ולמנוע מהגשם לחדור לאוהל, בהמשך קיבלנו מזרונים של גדוד שלם וכל אחד הצטייד בשני מזרונים - לפחות, האוהל המרכזי שהיה צמוד למטבח/צריף המחלקתי היה משמש בעיקר למשחקי "זיכרון" אין סופיים וכמה קנסטות, יקי חזר מבית החולים וחזרנו להרגיש כיחידה, מדי פעם יצאנו לאימונים במתקנים בסביבה.

להופעות של אומנים היינו נוסעים בנגמ"שים לחרדתם הגלויה של אנשי השריון שהיו רואים בנסיעה של 20 איש על נגמ"ש תלויים מסביב באשכולות כדבר חמור ומזיק בעליל.

במהלך חודש נובמבר, נלקחנו אנו מקצועני הנגמ"שים (ידידיה, אלקס, דורון ואנוכי) עם נוספים והקמנו בית ספר לשריון בחולות סיני, במקום עשינו הסבה לנגמ"ש לכל חטיבת הצנחנים הסדירה וכן לחיילים רבים נוספים, בערבים היינו חוזרים עם הנגמ"שים לפלוגה.

בכלל היה קשה לאנשי השריון לבלוע את הנוכחות של פלוגת "גוב" של בנצי ויינר בתוכם, לא היינו שייכים ממש לחטיבה אלה בעצם מסופחים, נתק'ה המח"ט היה משתדל אצל גורמי הפיקוד שהפלוגה תישאר וזאת אל מול לחצי מפקדות הצנחנים שהפלוגה תחזור ליחידת האם גדוד 66 מחטיבה 55 .

אנחנו חבורת השריונאים בתוך הפלוגה ובעיקר ידידיה, דורון ואנוכי התלבטנו היכן למקם את עצמנו, בפעילות היום יומית לא הייתה בעיה, משחקי הכדורעף האין סופיים והפעילות הקרבית המעטה שהייתה לא תפסה יותר מדי זמן והתגברנו עליה ללא בעיות, עם קבלת רובי ה 16 M הראשונים בצה"ל הרגשנו מורמים מעם, היציאה הביתה שהייתה חוויה בפני עצמה הפכה לגאווה שהנה יש לנו נשק שלאחרים אין.

שבועיים מתום המלחמה, הייתי על משמרתי בשתיים לפנות בוקר, לפתע שמעתי קריאה שיש טלפון שניתן להתקשר בו הביתה, באופן די אבסורדי עמד לו זחל"ם קשר על ראש הדיונה ומשם הצלחתי ליצור קשר פעם ראשונה הביתה, ארבעים וחמישה יום מפרוץ המלחמה הצלחתי פעם ראשונה ליצור קשר עם הבית, התורנית ליד הטלפון הייתה יהודית קרוואני, בשבילי לשמוע את קולה היה משהו לא נתפס שנוגע לצד אחר לחלוטין שלי שסירב להיפגע מכל אשר עבר עלי, מסרתי לה שלום ממני ומניר, אבן ירדה מלבי, הרגשתי שסוף, סוף הצלחתי לשדר הביתה, כל מספרי הטלפון שנתנו לטייסי הפינוי והגלויות על חתיכות הקרטון התגלו כיעילות ואמנם הגיעו ליעדם.

כל כמה ימים הייתה נערכת הגרלה ליציאה הביתה, כדרכי בקודש הייתי מפסיד בכל הגרלה ויצא לי לצאת האחרון מהמחלקה, את הדרך ללוד עשיתי במטוס סטרטוקראוזר בואינג 337 שבקושי עשה את הדרך ללוד עמוס במאתיים חיילים, המטוס שהיה כבר בסוף ימיו, היה תמיד מתחיל עם כל ארבעת מנועיו אבל לנחות בדרך כלל היה עם שלושה או רק שניים פועלים.

לצאת הביתה היה סיפור, כל פלוגה קיבלה מספר מקומות טיסה ספורים ומי שהיה מפסיד בהגרלה היה צריך לעלות לארץ ברכב או לנקוט בפעולות רמייה בכדי לעלות לבואינג 707 בכל מחיר, זייפנו את הפניות קצין הטיסות, כל הניסיונות של קצין הטיסות ליצר טפסים שלא ניתנים לזיוף מצא אותנו עם הטפסים הנכונים למחרת.

גם דרגות הרס"ן או הסא"ל היו פופולריות מאד ואפשרו עליה למטוס ללא תור, בקיצור רק אוויל היה מגיע למצב האבסורדי של לעלות ברכב לארץ.

יצאתי מלוד, הלכתי לכביש, כמעט חודשללא מקלחת, פצוע ביד מרסיס פגז שהתמלא מוגלה, עשיתי את דרכי בטרמפים לעמיעד, מדהים כמה מהר הגעתי הביתה, העולם המוזר שהמשיך בשלו בארץ נראה לי כמשהו סוריאליסטי ולא אמיתי, ריחפתי כל הדרך, הגעתי הביתה, השעה הייתה שלוש אחה"צ, ניגשתי דבר ראשון לבית של ההורים, אימא שלי, רוחלה הייתה בשוק, היא הסתכלה עלי ובכתה ללא מעצור, סיפרתי לה שניר מגיע מחר, ושהיא יכולה להירגע כי חזרנו  מהמלחמה בשלום.

 

חזרתי בטיסה לרפידים ומשם בטרמפים למיתלה, למאהל הפלוגה, החיים נמשכו ללא אירועים מיוחדים, יום בהיר אחד באמצע פברואר 1974, קיבלה פלוגת גוב את הפקודה המיוחלת לחזור ליחידת האם שישבה באזור איסמעליה בצד המערבי של התעלה.

לנו השריונאים שבחבורה היה זה רגע קשה במיוחד, נאמר לנו על ידי המ"פ בנצי ויינר שחמישה שריונאים יוכלו להצטרף לצנחנים ולהישאר עמם לעד.

מייד נערכה הגרלה ואני קיבלתי פתק עם X (כלומר שאני הולך עמם) בהכירי מעט יותר מהשאר את המערכת הצה"לית ידעתי שזה לא יילך, חיילים עם מקצועות חש"ן לא ייקלטו בצנחנים.

נתתי את הפתק לדורון ששמח מאוד, הפלוגה ללא הנגמ"שים שנשארו בידי השריון עלתה על כמה משאיות חבוטות של הצנחנים ויחד עם רכבי השלל והלילנד המפורסם יצאו בשיירה לאיסמעליה.

אנחנו שנשארנו מאחור הרגשנו כמו גוזלים שנעזבו על ידי אמם לפני שלמדו ללכת, לפתע הרגשתי שהחברה האלה שיצאו מכאן עכשיו הם האחים שלי, עתה מעט התחרטתי שנתתי להזדמנות להצטרף לחבורה הזאת ללכת.

עם עזיבתם של אחי הצנחנים התבקשנו לאחר כבוד לעבור לצד השני של הכביש שם חנתה פלוגת "גינדי" על ששת נגמ"שיה.

צורפנו לפלוגה וצוותנו בנגמ"שים תוך שאנחנו שומרים על הנגמ"שים שלנו שעברו עמנו את כל המלחמה ושימשו לנו גם בית עתה שמקום לישון לא היה לנו בצריפים המאולתרים של כוח "גינדי", מה גם שלא ממש קיבלו אותנו בברכה, הייתי אומר שאפילו נדחינו כמו איבר מושתל.

ב- 13 לפברואר הגיעה הפקודה המיוחלת, עולים לארץ להשתחרר, העלינו את הנגמ"שים על מובילים, נסענו לאל עריש שם הועמסו הטנקים והנגמ"שים על רכבת ארוכה שלקחה את כל כלי המלחמה של החטיבה לרמלה, לאחר מסע קסום עם הכלים ברכבת שחצתה את רצועת עזה לאשדוד ומשם לרמלה.

ברמלה פרקנו את הכלים ועלינו על מובילים שלקחו אותנו למחנה "עופר" על יד רמאללה.

ממחנה "עופר" הסענו את הנגמ"שים לתחנות הדלק של רמאללה שם טיפלנו ורחצנו אותם.

חזרנו למחנה "עופר" ולאחר מספר ימים כשגמרנו לטפל בכלים ולהחזיר את הצל"מ שוחררנו מהצבא לאחר 142 יום במילואים.



20.12.2010

צוהרי יום שלישי ה 17 לאוקטובר 1973, 34 שנה לאחור, כל הלילה נלחם גדוד 890 על חייו בחווה הסינית, הכוח המצרי מאיים לסגור על הציר היחידי שפתוח לתעלה, אריק מנסה להקים ראש גשר, אנחנו עומדים על יד הציר, מוסתרים מהכוח המצרי על ידי סוללות עפר, ידוע לנו שחבורת צנחנים פצועה נמצאת שם בקצה של שטח מישורי חשוף לחלוטין לאש המצרית, כל כלי שניסה להגיע לחבורה ההיא הושמד, לוחמיו הרוגים או פצועים...מחט הצנחנים אל"מ עוזי יאירי ז"ל המג"ד איציק מרדכי, עומדים לידנו, אל תכנסו הם אומרים, משם לא ייצא איש חי....


יודעים


יודעים שתם סיפור חיינו,

מביטים באודים העשנים, העשן מסתלסל לו בשקט.

יודעים שעכשיו זה אנחנו, שלום חברים, לוחשים...

מסירים כל משקל מיותר מגוף הנגמ"ש, כל ק"ג שיורד מועמס על לבנו הרועם בחלל החזה.

הפה מתייבש, רעד הפחד אוחז מטלטל את גופך, יום מותך הוא היום.

חייך אל המוות, תציץ לו בעין, אולי יסיר מבטו בטעות, ולו רק לרגע?

יורדים לוחמים, נשארנו חמישה, בעיקר הרווקים שבינינו.

בקשר עוד קולות נשמעים, "בואו אנא, כוחותינו אוזלים והולכים, מתים כאן הרבה, נגמר כאן הדם",

מציץ בידידיה, הוא מציץ בי, סופרים דקותינו שעוד נותרו כאן על האדמה הזו....

ידו האוחזת ב"סידור" הקטן, עיניו עצם בתפילת הרגע,

מציץ לאחור לתא הלוחמים,  יושבים,  מכתב אחרון משרבטים,

הכך חש מוצא להורג, במורד מסדרון?

מפתחות סוגרו ביד סוהר אלמוני, גורלו כבר נחתך,

פסק הדין כבר ניתן, השופט פטישו כבר הקיש,

אנחנו שם רק רוצים להחריש.

הרמקול מרשרש קולות מלחשים, מרחשים "אנא....."

מנוע הנגמ"ש מתעורר באחת, בדיקות אחרונות,

ולדרך יוצאים, "נחרץ גורלנו" ידידיה לוחש לי בקשר הפנים,

אני כולי מרוכז בדרך, בטילים שעפים לעברנו...

דוהרים במישור על סוס מלחמה מחמרן,

ריח אבק השרפה, ידידיה את הדק המק"כ סוחט,

תרמילים לוהטים על ראשי וגבי נוחתים, צורבים צווארי, אך מי בכלל חש,

קדימה, קדימה, אני לוחש ועל הגז לוחץ.

צמחו לו כנפיים אני חושב, דוהר במישור הלבן, משובץ כל כולו בכלים השרופים,

כה מוזר, כולם שלנו, גופות לוחמים מוטלות, מציצות בעיניים מתות לשמיים ריקים מחלומות,

חלומות שכבר להם לא יתגשמו, הכדורים חוזרים וחובטים בגוף הנגמ"ש, גוף החמרן עוד מצליח לספוג,

"רק לא טיל" לוחש לי איתמר שיושב שם למטה, "רק לא טיל" לוחשים כולנו...

"שלושה כבר פספסנו" מודיע ידידיה בקולו העמוק, "תמשיך לזגזג", אולי זה עוזר....

באורח פלא ליעד הגענו, הנגמ"ש מאחורי טנק שרוף הפוך צריח מתחבא....

המצרים רק כמה מאות מטרים מאתנו, צועקים, מקללים ומצחקקים, יורים צרורות לעברנו....

"עכשיו או לעולם לא אנחנו אומרים", יוצאים בריצה אל החבורה...

יודעים יום מותנו הוא היום, אבל בינתיים כנראה עוד לא.....

זוחלים מלוחם ללוחם, "קיבינימט" איתמר אומר, "כולם כאן מתים", 

"עושים עוד סיבוב" אנו מחליטים, 

חיילים, ילדים, לחלל מותם צופים, גופת הקשר עוד חמה, קולו כבר בקשר נדם....

"תחזרו" מקרקר המכשיר, "מתינו  נשאיר מאחור?"....

"נשאיר" מטרטר המפקד מאחור.

"לאאאאאאאאאאאאאא....." זעקה מבטננו פורצת,

"זו פקודה" מצרצר לו הרמקול,

"הולכים" אומר אז שאולי, אין מקום בנגמ"ש ליותר משניים שלוש, וכאן יותר מעשרים.

"חוזרים" אני אומר, אל הנגמ"ש בזחילה חוזרים, כדורים מעל ראשינו מייבבים בקרבה מאיימת.

יודעים, היום הוא יום מותנו, מוחי הקודח לוחש,

רעם מנוע הנגמ"ש למציאות אותי לרגע מחזיר,

פונה לאחור ודוהר במרחב, ענן האבק האדיר עלינו מחפה,

הרוח שנעורה את האבק לוקחת ואת המצרים הענן עוטף.

חזרנו, יודעים יום מותנו היום, פסק הדין רק נדחה,

"אחד שם הרים את ידו" יקי המ"מ אומר....

"לא יתכן" שאולי אומר, אחד-אחד שם בדקתי, 

"תחזרו לשם" יש לכם משימה לסיים הוא אומר....

הרי אנחנו כבר יודעים, היום הרי הוא יום מותנו,

לפגוש אותו עכשיו יצאנו.

 

עוזי בן צבי

השיר "יודעים" נכתב בתום החילוץ של גורי ששון על קרטון של וופלה מצופים

17 לאוקטובר 1973

חזרנו פעם שלישית, חמוצים מדם המתים שכיסו את בגדינו שלא הוסרו מאתנו במשך השבועיים הבאים, את גור אריה יהודה ששון חילצנו למרות אש המצרים, יצאנו בשלישית וחזרנו חיים למלחמה שנמשכה עוד ועוד, ללילות של אימה, ולמוות שהקיף את כולנו, נגמ"שנו חטף טיל RPG, יקי המ"מ נפצע קשה, יחד עם אלוש, פנינו אותם לאחור בלילה של ה 20 לאוקטובר, בטחוננו קרס, יקי המ"מ שהשאיר אותנו בחיים בדרך כלשהי, נפצע, עכשיו זה חייב להיות תורנו....

אבל שרדנו, למרות כול הסיכויים שהיו נגדנו, שרדנו, בכדי לספר ובכדי לשאת את הצלקות בגוף ובנפש, לעד...


בברכה

עוזי בן צב


 


מקורות נוספים: כרמלה מנשה, ויקיפדיה, אתר הגבורה - עוזי בן צבי, אתר הקיבוצים, ערוץ 10

הוספת תגובה






















































שלח
©2010 כיפורים, כל הזכויות שמורות.
פרטים שימסרו דרך האתר ישמשו למטרה לה נמסרו בלבד
העמותה לא תעביר כל נתון בלי אישור